לאורך ההיסטוריה החברתית והדתית של אירופה הנוצרית נדחקו נשים ויהודים כאחד לעמדות שוליות. שתי הקבוצות היו מושא לרדיפות חוזרות ונשנות, ושתיהן הואשמו בקשרים עם כוחות שטניים, ביכולות כישוף ובסטייה מן הסדר הנוצרי. נשים יהודיות נחשבו הן לבנות מגדר "פגום" והן לחלק מעם "מנוון", ועל כן סבלו מנטל כפול של אנטישמיות ושל סקסיזם, הבאים לידי ביטוי באומנות הגרמנית של ימי הביניים.

אחת הסוגיות הטעונות בהקשר זה היא ברית המילה של ישו. אף שמדובר באירוע מוכר מילדותו המוקדמת של ישו, אירוע שזכה למעמד ליטורגי בלוח השנה הנוצרי, עצם קיומו עורר אי־נחת בתודעה הנוצרית ויצר אתגר תאולוגי ואיקונוגרפי. משום כך, רבים מן הדימויים של ישו התינוק מדגישים דווקא את דמותה של מרים המיניקה ומסיטים את המבט מן הגוף הנימול. ההתנגדות לברית המילה נבעה בין היתר מעצם היותה טקס יהודי מובהק, היוצר הבחנה פיזית וקונקרטית בין יהודים לנוצרים, וכן מן הדגש על הגשמיות שזוהתה עם היהדות, לעומת הרוחניות שיוחסה לנצרות. ברית המילה נתפסה כטקס המתגלם בבשר ולא ברוח, במעשה ולא בדיבור, ולפיכך שימשה אמצעי להדגשת מוצאו האנושי והצנוע של ישו. בד בבד, תפיסות מיזוגיניות ואנטישמיות גם יחד הובילו לכך שטקס זה הובן כפגיעה בגבריות: ברית המילה נתפסה כהטלת מום, כפציעה ואף כסוג של סירוס. במובן הזה, מעמד הברית הטיל את גבריותו של ישו בספק, והוא הושווה לגבר היהודי, שנחשב "גבר נשי".

על פי אחד מן המיתוסים האנטישמיים של ימי הביניים, גברים יהודים חווים וסת כמו נשים. תפיסה זו נקשרה לעלילת הדם שלפיה יהודים חוטפים ורוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם. בניגוד לדימויים מאוחרים יותר, שבהם הוצג הגבר היהודי כטורף מיני, תיאורי המיניות היהודית בימי הביניים היו אמביוולנטיים ומורכבים יותר ושילבו בין אלמנטים נשיים לעיוות גופני ודמוני. כך למשל, דימוי מן המאה ה־16 מציג את היהודי כשד בעל טלאי עגול על דש בגדו, זקפה זקורה וחזה נשי בולט – לצידו שד נוסף, הרוכב על חזיר ומנגן בחמת חלילים, גם הוא בעל זקפה אדירה. דימויים מסוג זה מדגימים היטב את תפיסת היהודי כדמות מעוותת, מינית, נשית ודמונית.

בהקשר זה מעניין לבחון את הופעתה של האישה היהודייה בתיאורי ברית המילה של ישו, אף שאין זה דימוי נפוץ במיוחד. מוטיב האישה המטילה מום בישו מופיע באומנות הנוצרית של ימי הביניים בצורות סמליות שונות, למשל בדימויים שבהם דמות אישה יהודייה נועצת חנית בגופו של טלה. אולם כמו בתיאורי עלילות דם שונות בימי הביניים המאוחרים, בתיאורי הברית עצמה נשים יהודיות נדחקות לרוב לתפקידי משנה: עומדות מן הצד ואוחזות בכלי עינויים, בעוד הגברים מבצעים את מעשה האלימות המרכזי. בחיתוך עץ מסוף המאה ה־15 מוצגת סצנת ברית מילה ובה אישה נוכחת בחדר ואוחזת בכלי המוהל, בעוד פין התינוק מושחת. לעומת זאת, בדימוי אחר – של האומן הגרמני יורג רטגב (Jorg Ratgeb) – מוצגת מוהלת בעלת אף מעוקל, משקפיים ופה פתוח במעין תאווה משונה, בעוד ישו התינוק צווח בכאב.

אך הייצוג הנפוץ ביותר של נשים יהודיות באומנות ימי הביניים הוא של "סינגוגה", דמות אישה המשמשת האנשה של היהדות. סינגוגה מוצגת לעיתים קרובות לצד אישה נוספת – יריבתה אקלזיה, המייצגת את הנצרות. עיניה של סינגוגה מכוסות, כתרה מוסט, ראשה מורכן, לוחות הברית נשמטים מידיה ושרביטה שבור; ואילו אקלזיה גאה וזקופה, נזר לראשה, גביע בידה השמאלית ושרביט צלב הדור בידה הימנית. התיאור מסמל את ניצחונה של הנצרות על היהדות, שלא קיבלה את ישו ולכן איבדה את מעמדה לפני האל. במקרים מסוימים העיוורון של סינגוגה מיוחס לפעולת השטן, ושדים או נחשים מכסים את עיניה. אך עם הזמן קיבלה דמות הסינגוגה גם קונוטציה מינית: עיניה המכוסות הופכות אותה לטרף מיני, ואט־אט נחשף טבעה התאוותני. מוטיב חוזר בהקשר זה הוא ראש האיל המוחזק בקרניו: סמל למיניות, לתאווה ולבגידה, ובה בעת אזכור לאיל שהוקרב במקום יצחק. בדומה לברית המילה, גם כאן נתפס הפולחן היהודי כהתמסרות יתר לענייני בשר, בניגוד לרוחניות הנוצרית, המיוצגת על ידי השה הזך. בחלון ויטראז' בכנסיית אליזבת במרבורג, למשל, הסינגוגה אוחזת באיל בקרנו הפאלית ומכוונת את פניו אל איבר מינה. חיוך עדין מופיע על פניהם של האיל ושל האישה, וניתן להבחין בעינה השמאלית מבעד לכיסוי העיניים. דימוי זה מציג כפילות מוסרית, שבה האישה מעמידה פנים של צניעות אך למעשה היא נגועה בתאווה. הכנסייה, לעומת זאת, צופה בה בדחייה מן הפאנל הסמוך. 

האישה היהודייה, שנדחתה בידי ישו בשל בגידתה ונעזבה לחיים של שחיתות מינית וחטא, שוקעת לשפל חדש בקריקטורות האנטישמיות של ימי הביניים המאוחרים. המוטיב הידוע של "חזירת היהודים" (Judensau) צבר פופולריות רבה באזורים הדוברי גרמנית. דימוי נפוץ במיוחד היה דמות של יהודי רכוב על חזיר, ולעיתים אף רוכב עליו לאחור. יש גם דימוי המתאר אישה יהודייה היושבת ומציגה את שני "ילדיה", גורי חזירים צעירים. 

עם עליית החילוניות בימי הביניים המאוחרים והמעבר לתקופה המודרנית המוקדמת, זכה מוטיב האקלזיה והסינגוגה לתשומת לב פחותה, ואילו ייצוגים של גברים יהודים באיחוד סמלי עם חזירים הפכו מרכזיים. לעיתים קרובות החזיר, שלו שדיים אנושיים מובהקים, מקיא במהלך הסצנה. לעיתים אף השטן משתתף בהתרחשות, הנצבעת בגוונים מיניים חד־משמעיים. הגבר היהודי יונק מעטיני החזיר, רוכב עליו ולעיתים גם מוצץ את זנבו. האישה, כאשר היא נוכחת, מופיעה כצופה מן הצד, ולעיתים אף חולבת את החזיר עבור ילדיה. בדומה לייצוגה בסצנות של עלילת הדם או של ברית המילה, היא נדחקת לשוליים, ואילו הגברים היהודים שבים למוקד תשומת הלב. אך ניתן להבין ייצוגים אלו כשלעצמם כמטאפורה נוספת לאישה היהודייה, המתגלמת כעת בחזיר – אותה חיה מטונפת, טמאה, מינית וגסה.

ברור כי חטאה של האישה היהודייה כפול ומכופל: היא אחראית לגשמיותו של ישו, ועל כן מוצגת כשותפה למעשה ברית המילה וכמי שמטילה בישו מום. היא גם אחראית לחטא הקדמון, ועל כן קשורה לשטן ונדחית בידי האל. היא חסרת רוחניות אמיתית, ועל כן היא מינית ותאוותנית. בחברה האירופית של ימי הביניים נשמר מקום מיוחד בגיהינום לאישה היהודייה, הבזויה מכל אדם.

לקריאה נוספת:

Abramson, H. (1996). A Ready Hatred: Depictions of the Jewish Woman in Medieval Antisemitic Art and Caricature. Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 62, pp. 1–18. https://doi.org/10.2307/3622591