"מאה וחמישים נפשות. חמישים ילדים. אנשי המקום ברובם הגדול הם יוצאי גרמניה וצ'כיה. אבל נמצאים בנקודה זו בני כל העליות לרבות בוכנוואלדים ומשוחררי מחנות מוות אחרים". כך מספר עיתון הצופה מאוקטובר 1945 על הקמת הקיבוץ הדתי בארות יצחק, שהתיישב כחמישה קילומטר דרומית-מזרחית לעזה. הקיבוץ, שעלה על הקרקע ב-26 בינואר 1943, נקרא על שמו של הרב יצחק ניסנבוים, ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין, שנרצח בגטו ורשה. הקיבוץ נוסד על מדבריות החול של מערב הנגב באוהלים צנועים. אט-אט עיבדו חברי המשק את האדמה, יצרו מקורות מים ובנו בתים קטנים, שבהם נקלטו גם ילדים יתומים ניצולי השואה. באמצע שנות הארבעים בנה הקיבוץ רפת, לול, חדר אוכל, מגדל מים, בית כנסת ומקווה. את 11,000 הדונמים שהיו ברשותו עיבד לגידול חיטה ושיבולת שועל. אט-אט הוקמו באזור בארות יצחק יישובים נוספים – קיבוץ סעד, קיבוץ בארי, כפר דרום ותקומה – והם נעשו קשורים זה בזה.

עם ההכרזה על קום המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות, החלו בקיבוץ עבודות ביצורים מתוך ניסיון להגן על היישוב מפני הכוחות המצריים הקרובים. שקי חול מולאו והונחו על דפנות התעלות שנחפרו להגנה על אנשי היישוב הלוחמים. כבר ב-14 במאי 1948 הפגיזו המצרים את הקיבוץ. מגדל המים ניזוק, ולאחר שנפגע גם בית מגורים ונהרגה אחת מחברות הקיבוץ, הוחלט לְפנות מהחזית את הילדים ואת האימהות. בשבועות הבאים תקפו המצרים שוב ושוב בהפגזות אל עבר בתי הקיבוץ, בחבלה בצינור המים ובניסיונות לתקיפה פנים אל פנים – ניסיונות שנהדפו על ידי הכוח הלוחם. ההפוגה הראשונה במלחמה, שנכנסה לתוקף ב-11 ביוני 1948, אפשרה לאנשי הקיבוץ להצטייד בנשק ולהיערך להמשך הקרבות. ההשערה היא שהוטלו על הקיבוץ כ-3,000 פגזים, ואחד המפקדים תבע את הסיסמה: "לכל צרור פגזים – צרור פסוקי תהילים".

עם סיום ההפוגה, ובמהלך קרבות עשרת הימים, הותקף היישוב ביתר שאת. ב-9 ביולי הופגז המשק קשות, וחצר היישוב נחרשה בצלקות נפילות ובנפַלים. הקרב העיקרי על הקיבוץ נערך שישה ימים לאחר מכן, ב-15 ביולי. טנקים ומשוריינים מצריים הצטרפו לזירה, ומטוסים הטילו פצצות תוך כדי ירי תותחים ומכונות ירייה. אחת הפצצות פגעה ישירות במגדל המים, והתעלות שמהן נלחמו חברי הקיבוץ הוצפו. הדבר הכביד עליהם את התנועה ואת יכולת הלחימה. החיילים המצרים פרצו ליישוב ותפסו את שורת המבנים הראשונה. אנשי בארות יצחק השיבו מלחמה שערה, ובקרב פנים אל פנים הירואי הצליחו לעצור את המצרים. ההערכה היא שכ-900 חיילים מצרים איימו בכ-120 כלי רכב. הכוח הלוחם הישראלי כלל 85 לוחמים ולוחמות, רובם חברי הקיבוץ. קריאות העזרה של אנשי הקיבוץ בקשר נענו בתשובה, "החזיקו מעמד, נשלח עזרה!" התגבורת הגיעה בסופו של דבר בדמות פגזי תותחים שהצליחו להדוף את המצרים לאחר שאלו ספגו אבדות רבות. במנוסתם השאירו אחריהם המצרים ציוד רב ויקר ערך. מחיר הקרב בצד הישראלי היה קשה – שבעה עשר הרוגים, שמונה מהם חברי הקיבוץ, ולפחות עשרה פצועים.

ההרוגים בקרבות מלחמת העצמאות הותירו אחריהם אלמנות ויתומים. הקיבוץ נהרס כמעט לחלוטין והחקלאות ספגה נזק רב. בלב חברי הקיבוץ גמלה ההחלטה להקים את הקיבוץ במקום חדש, וב-1952 הקימו מחדש את בארות יצחק מזרחית ליהוד. גבול רצועת עזה נקבע מערבית לאדמות הקיבוץ בזכות הניצחון בקרב. בקרבת בארות יצחק הדרומית הוקמו שני קיבוצים – קיבוץ נחל עוז של איחוד הקבוצות והקיבוצים (1951) וקיבוץ עלומים של תנועת הקיבוץ הדתי (1966).

אחת מהנופלות בקרב הייתה חנה אופנברג, רק בת 17 בנופלה. היא נולדה ב-1931 בברלין ונשלחה ב-1939 להולנד במסגרת ה"קינדר טרנספורט". בשנת 1940 התאחדה עם משפחתה בבלגיה, ובסוף המלחמה – באמצעות פעולות "בני עקיבא" – הגיעה לארץ ישראל. הבריטים העבירו אותה למחנה המעצר בעתלית, ולאחר שחרורה משם בשנת 1946 הצטרפה לבארות יצחק. חנה אופנברג הוכשרה להיות חובשת וקשרית. בזמן המתקפה על הקיבוץ פגעה פצצה בעמדה שבה הוצבה והיא נהרגה.

עוד חבר קיבוץ שנהרג בקרב היה אברהם ביקהרדט. הוא נולד ב-1917 בפרנקפורט (מיין) והגיע לארץ ישראל בשנת 1937. בבארות יצחק שימש בתפקיד מרכז המשק והיה טרוד במציאת פתרונות חקלאיים לאדמת הנגב הקשה לעיבוד. הוא נפל בקרב פנים אל פנים מול המצרים והותיר אחריו אישה ושתי בנות. בנו השלישי נולד ארבעה חודשים לאחר מותו.

בשדות קיבוץ עלומים, שקם כאמור סמוך למקום שבו שכן קיבוץ בארות יצחק, הוקם אתר זיכרון לנופלי בארות יצחק. יהי זכרם ברוך.