באוקטובר 1948 קושטו קירות הבית ברחוב מריה תרזה 11 במינכן בסמלי מדינת ישראל הצעירה, שהוקמה רק כחמישה חודשים קודם לכן. על כותלי הבניין התנופפו דגלי כחול–לבן ובמרכזם מגן דוד; המבואה קושטה בסמל מנורת שבעת הקנים כשמשני צדדיה ענפי זית; ארבעת חדרי הבניין התמלאו ברהיטים ובשטיחים שתרמה במיוחד משפחת ברנהיימר היהודית, משפחה שהייתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות סחר העתיקות והאומנות בעיר; ובקרבת המבנה הוצב שלט בעברית ובאנגלית שברך את הבאים, שלט שהכין בעל מלאכה יהודי מקומי. לצד רב הקהילה היהודית במינכן, שהיה אחראי לקביעת המזוזה בדלת הבית, התאספו נציגי צבא ארצות הברית לטקס יוצא דופן – חנוכת קונסוליה ישראלית בגרמניה בחלוף כשלוש שנים בלבד מסיום מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה.

הקמתה של נציגות ישראלית רשמית בגרמניה בשלהי שנות הארבעים היא מאורע מפתיע ויוצא דופן, שכן שנות השלטון הנאצי בגרמניה והשואה הובילו את מדינת ישראל ואת החברה שבה לשאוף לנתק מוחלט מכל סממן גרמני. קיומם של חיים יהודיים בארצם של המחוללים נתפס כאות קלון, וכל קשר לשפה ולתרבות הגרמנית התקבל בשלילה. כך למשל לא ניתנו רישיונות ייבוא לכתבי עת בגרמנית, וגם נאסרו הצגות ציבוריות בשפה זו. הסיבה לנוכחות הישראלית בגרמניה הבתר־מלחמתית הייתה נעוצה בהתקבצותם של יהודים ניצולי השואה במחנות עקורים, מחנות שהקימו בעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה, מרביתם בעיקר בסביבת העיר מינכן, שבעת ההיא הייתה נתונה לפיקוח צבא ארצות הברית. יותר מחצי שנה מתום המלחמה, בדצמבר 1945, שוגרה "המשלחת הארץ־ישראלית לשארית הפליטה" לאזור הכיבוש האמריקני במטרה לסייע ליהודים יושבי מחנות העקורים בשיקום חייהם וכן כדי לקדם הסברה ציונית והכשרה חלוצית ולעודד עלייה. בראש המשלחת עמד חיים יחיל, אשר נולד ב־1905 במורביה בשטחי האימפריה האוסטרו־הונגרית בשם היינריך הופמן. הוא עלה לפלשתינה־א"י ב־1929, אך בשנות השלושים הוא שב לאירופה ללימודי דוקטורט וסייע ליהודים־גרמנים שברחו לפראג בעקבות עליית הנאצים לשלטון. עם הפלישה הנאצית לצ'כוסלבקיה החליטה התנועה הציונית להחזיר את יחיל לארץ ישראל. בתום המלחמה ביקשה ממנו הנהגת היישוב היהודי לשוב לאירופה כדי לסייע לניצולים היהודים. יחיל לא היסס והשיב מייד בחיוב.

בקיץ 1948, בעצת הצבא האמריקאי, דחק יחיל בראשי משרד החוץ הישראלי, שאך זה נוסד, לפתוח קונסוליה ישראלית בגרמניה הבתר־מלחמתית לשם הסדרת עליית העקורים היהודים למדינת ישראל. באוקטובר 1948 אישר משרד החוץ את הקמת הקונסוליה הישראלית במינכן תחת אמון שלטונות הכיבוש המערביים בגרמניה הבתר־מלחמתית, הלא הן ארצות הברית, בריטניה וצרפת. לתפקיד הקונסול מונה יחיל, ומקום מושבה של הקונסוליה היה ברובע Möhlstrasse, אזור מסחר ומרכזו של שוק שחור ששמו נקשר עם העקורים היהודים. קו החשמלית שהגיע אליו כונה "פלשתינה אקספרס". הקונסוליה ניצבה בשכנות לארגוני סיוע יהודיים אחרים, שעזרו לעקורים היהודים, דוגמתThe Joint Distribution Committee – JDC Hebrew Immigrants Aid Society – HIAS, ו־World Ort Union. בחודש אפריל 1949 הגיעו היקפי העלייה לישראל למספר שיא של מעל 9,000 איש, ואז פרש יחיל מתפקידו בתחושה כי הסתיימה המשימה שקיבל עליו, קרי לסייע לניצולי השואה היהודים לעלות לישראל. מחליפו היה המשפטן אליהו ליבנה (ליבשטיין), אשר נולד ב־1906 בפראג והיגר לפלשתינה־א"י בשלהי שנות השלושים. הקונסוליה בראשותו המשיכה לסייע לעקורים היהודים. היא פעלה ליצירת אווירה ציונית במחנות עקורים שבהם שהו יהודים שמצבם הבריאותי מנע מהם לעלות ארצה, וכמו כן עודדה עלייה ארצה אצל עקורים יהודים שהתלבטו לגבי יעד ההגירה שלהם.

אלא שזמן קצר לאחר מכן התרחשו שינויים מהותיים שלכאורה עתידים היו להשפיע על המשך הנוכחות הישראלית במינכן. במאי 1949 הוקמה כמדינה עצמאית הרפובליקה הפדרלית של גרמניה – גרמניה המערבית. הדרישה הישראלית להחרמת כל דבר גרמני כללה כעת גם פן מדיני: בין ישראל וגרמניה לא התקיימו יחסים דיפלומטיים. לא כל שכן, במהלך שנת 1950 כבר נסגרו מרבית ממחנות העקורים. אי לכך, סוגיית קיומה של הקונסוליה במינכן עוררה ביקורת ציבורית בישראל. היא נדונה במשרד החוץ הישראלי, וזה קבע את המשך נוכחותה במינכן עד אשר יעבור ניהול יחסי החוץ של גרמניה מידי מעצמות המערב לבון. אם כן, מדוע התקבלה החלטה זו?

כבר בעת הגעתו למינכן הניח הקונסול ליבנה כי על הקונסוליה לפעול לא רק למען הסדרת עליית העקורים ארצה, אלא גם לשם השגת פיצוי חומרי מגרמניה בעקבות השואה. באביב 1949 עוד היה מוקדם לעסוק בכך, אך בשלהי אותה שנה כבר התגבשו בקרב שתי המדינות אינטרסים כלכליים ופוליטיים סביב עניין הפיצויים. בישראל – המציאוּת הכלכלית הקשה והמעמסה בקליטת גלי העלייה הובילה את הממשלה לנקוט במדיניות פרגמטית כלפי מגע עם גרמניה להשגת פיצוי חומרי, ואילו בגרמניה – מתן פיצוי לעם היהודי היה מחוות פיוס לדעת הקהל במערב ותנאי מחייב בדרך לשיבה לחיק האומות. אי לכך טווה ליבנה עיקרון מדיני אשר נקרא "קשר ללא יחס", והוא אשר הנחה את פעילות הקונסוליה, כלומר ליזום מגע מצומצם והכרחי עם גורמים בממסד הגרמני לקידום האינטרס הישראלי, אך מבלי ליצור קשרים חברתיים. כך למשל עמד הקונסול בקשר עם מזכירו של הקנצלר קונרד אדנאואר ועם הנשיא תיאודור הויס. יתרה מזאת, הקשר של הקונסול עם יעקב אלטמאייר, ציר הבונדסטאג היהודי־גרמני וחבר מפלגת האופוזיציה הסוציאל־דמוקרטית, סלל את הדרך לפגישה חשאית וישירה בין נציגי מדינת ישראל לקנצלר אדנאואר, פגישה שבעקבותיה הכריז הקנצלר מעל בימת הבונדסטג בספטמבר 1951 על מוכנותה של ממשלת גרמניה להגיע להסדר פיצויים. הגישה הדואלית של הקונסוליה בגרמניה באה לידי ביטוי גם ביחס למגע עם יהודים בגרמניה: הקונסוליה נמנעה מלהשתתף בטקסים או באירועים שסימלו את חידוש החיים היהודיים בגרמניה, כמו חנוכת בתי הכנסת – כפוף לעמדת החרם הישראלי – אך לצד זאת, ליבנה עמד בראש הוועד להקמת ארגון הגג של היהודים בגרמניה (Zentralrat der Juden in Deutschland) כדי לפקח, לוודא ולהכווין שהארגון יתמוך בדרישתה של ישראל לפיצוי חומרִי מגרמניה, וכי היהודים החיים בגרמניה לא יהיו גורם מתחרה על קבלתם. לאחר החתימה על הסכם השילומים, בספטמבר 1952, עמדה הקונסוליה בקשר עם משרד החוץ הגרמני כדי למזער את ההשפעה של תעמולת מדינות ערב נגד ההסכם, וכן כדי לקדם את אשרורו בפרלמנט של גרמניה.

פעילות הקונסוליה במינכן טמנה זרעים למגעים, להתקרבות, להדדיות ולעשייה משותפת בין הצדדים: היא שימשה כלי לא־רשמי למגע בין ישראל ובין גרמניה. אומנם היא קיבלה הכשר חוקי ורשמי לפעול בגרמניה תחת אמון מעצמות המערב, אך בנוכחותה בגרמניה היא סימלה מצב שבו לא התקיים נתק מוחלט בין המדינות. פעילותה הושלמה באביב–קיץ 1953, עוד טרם עזיבת מעצמות המערב את גרמניה, עם הגעת משלחת הקניות לקלן – הנציגות הישראלית ששוגרה לגרמניה לשם ביצוע הסכם השילומים.