בין השנים 1935-1942 הוביל ה-Hebrew Union College בסינסינטי, אוהיו, תוכנית להצלת אקדמאים ורבנים יהודים מגרמניה הנאצית. התוכנית התבססה על רעיון שהתפתח כבר ב-1933 ב"ביה"ס החדש לחקר מדעי החברה" (New School for Social Research) בניו יורק ונועד להציל אינטלקטואלים יהודים אשר איבדו את מקור פרנסתם כתוצאה מהרדיפות האנטישמיות של השלטון הנאצי בגרמניה.

בעוד הקולג' בסינסנטי הוקם ב 1875 כמוסד יהודי ראשון בארה"ב ללימודים גבוהים, "ביה"ס החדש" הוקם בניו יורק ב-1919 ע"י קבוצת אינטלקטואלים שמאסו בתוכניות הלימוד הקיימות בארה"ב בתחילת המאה ה-20 וביקשו להחליפן במסגרת אקדמית שמאפשרת מחקר ודיון על נושאי השעה. אלווין ג'ונסון, כלכלן ומנהל "ביה"ס החדש" בשנות ה-30, הביע מורת רוח כשהגיע לאזניו מידע על אקדמאים יהודים שאיבדו את משרותיהם באוניברסיטאות בגרמניה בגלל יהדותם. מספר שנים מוקדם יותר, שימש ג'ונסון כעורך של האנציקלופדיה של מדעי החברה, תפקיד אשר תרם ליצירת קשרים בינו לבין חוקרים מאירופה. כך שכשהגיעו הידיעות על דחיקת רגלי היהודים מהאוניברסיטאות בגרמניה, היו בידיו כבר קשרים עם חלקם. כבר באוקטובר 1933, מספר חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, מצא "ביה"ס החדש" דרך להקים מחלקה של אקדמאים מהגרים מגרמניה באמצעותה יצילו את חייהם של יותר מ-180 אקדמאים יהודים.

אותם אקדמאים שברחו מאירופה מצאו עצמם במהרה משתלבים בתפקידי מפתח – החל מייעוץ לממשל רוזוולט ועד פיתוח תחומי מחקר בפוליטיקה ומדעי החברה בארה"ב. בין החוקרים אפשר למנות את הנס שפייר, שאף ייעץ לממשל האמריקאי בענייני תעמולה, הפסיכולוג מקס ורטהיימר וחנה ארנדט, התיאורטיקנית שהייתה מעורבת בארגון השבת הרכוש שנגזל מהיהודים בזמן המלחמה. ג'ונסון פנה לאוניברסיטאות אמריקאיות נוספות כדי לגייס אותן למשימת ההצלה של המוחות היהודים הנרדפים בגרמניה ע"י השלטון הנאצי, אך קיבל מענה חלקי ולא מתחייב.

אחד המוסדות שנרתם למשימה הוא כאמור, ה- Hebrew Union College, אשר בהובלת הנשיא ג'וליאן מורגנשטרן פנה לממשל האמריקאי כדי לקבל אשרות לטובת הצלת אקדמאים ואנשי דת יהודים מגרמניה הנאצית. הקולג' היהודי, אשר הוקם בסוף המאה ה-19 ע"י הרב יצחק מאייר וייס היה מזוהה עם התנועה הרפורמית בארה"ב. תנועה, שגם כונתה תנועת היהדות הליברלית,  אשר מקורותיה בגרמניה. הרב אברהם גייגר, יליד פרנקפורט, פיתח את עקרונותיה לקראת אמצע המאה ה-19 ודגל בשילוב מסורת יהודית עם שינויים חברתיים מודרניים. 

שלא כמו ג'ונסון בניו יורק, מורגנשטיין ראה חשיבות בהצלת חוקרים יהודים מגרמניה העוסקים בתחום מדעי היהדות, תחום שלא התפתח באקדמיה בארה"ב עד אז. מדעי היהדות, או בגרמנית Wissenschaft des Judentums, הייתה תוכנית אקדמית שפותחה במאה ה-19 בגרמניה ועסקה בחקר היהדות דרך טקסטים, פילולוגיה והיסטוריה. יצירת תוכנית העוסקת בבחינה מודרנית של היהדות, נבעה מגורמים חברתיים שכללו את תהליך החילון והעיור שעברה החברה היהודית באירופה החל מהמאה ה-18 והיה תוצר של האמנציפציה. בניגוד לפרשנות הטקסטואלית אשר הייתה אופיינית ללימוד בחדר ובישיבה, שאלות החוקרים במדעי היהודית היו מחקריות, היסטוריות וקונטקסטואליות, למשל: מהו מקור הטקסטים היהודיים, מה הייתה התפתחותם לאורך ההיסטוריה ומה משמעותם.

המוסדות ללימודים גבוהים בגרמניה, בהם למדו מדעי היהדות, נקראו "Lehranstalt" (מוסד לימוד), לא נחשבו ע"י הממשל האמריקאי למוסדות להשכלה גבוהה אשר הפרופסורים בהן זכאים ללמד בארה"ב. למורגנשטרן גייס עזרה על מנת לשכנע את נציגי הממשל לאשר את ה- Lehranstalt במסגרת המוסדות המאושרים והוא אכן הצליח בכך, אך רק ב- 1940.

מורגנשטרן ונציגי ה-HUC תכננו להביא חוקרים בעלי שיעור קומה אשר, אלמלא המצב הקשה בגרמניה, יש להניח שלא היו שוקלים להעתיק את חייהם לארה"ב. אחד מהם, יצחק משה אלבוגן, רב משכיל שלימד בגרמניה ב-Lehranstalt  והגיע לארה"ב מברלין ב-1938 כחלק מתוכנית ההצלה, הפך למרכזי במאמציו של מורגנשטרן. אלבוגן התבקש ע"י מורגנשטרן להכין רשימות של אנשי רוח יהודים שמועמדים להצלה מגרמניה.

מורגנשטרן הציע לשכן 25 חוקרים אקדמאים יהודים במעונות בקמפוס ולאפשר להם גישה לחומרים בספריה וכך להפוך את הקולג' למרכז האמריקאי ללימודי מדעי היהדות. העיכוב באישור ה- Lehranstalt כמוסד אקדמי מקובל, גרם לחוסר הצלחה בהבאתם של אקדמאים רבים. כך למשל, ארתור שפנייר, חוקר בתחום מדעי היהדות שאלבוגן ואחרים ניסו להציל, סורב ע"י פקידי ההגירה האמריקאים וב-1944 נרצח בברגן בלזן. במסגרת הבקשות, כתב אלבוגן שמדובר במקרה של "מצוות פדיון שבויים".

למרות ניסיונות חוזרים להציג את הבאת החוקרים מגרמניה כפרויקט לתועלת ארה"ב, מידת התועלת הוטלה בספק בעקבות כשלונות כמו זה של שפנייר. בשונה מהמקרה של שפנייר, פרנץ לנדסברגר, שכיהן כמנהל המוזיאון היהודי בברלין ונשלח למחנה ריכוז זקסהאוזן בנובמבר 1938 קיבל יחד עם אשתו אשרות הגירה. בני הזוג הצליחו לעזוב את גרמניה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, באוגוסט 1939.

על פניה, היתה האפשרות של קבלת אשרה מחוץ למכסות הקבועות שקבעה ארה"ב מהירה ואפקטיבית, אבל בפועל התהליך התעכב ונתקע בערוצים שונים. טענות שהוגשו נגד מתן האשרות נעו בין לקיחת מקומות עבודה מאזרחי ארה"ב, לכך שהמרצים מאירופה אינם יודעים ללמד במתכונת השגורה בארה"ב ועד לטענות על נטיות סוציאליסטיות בקרב הפרופסורים היהודים. מורגנשטרן פנה לממשל האמריקאי, אשר באותן שנים הגביל את מכסת הויזות למהגרים לארה"ב. התהליך היה רצוף בהתנגדות. בהתכתבויותיו, התייחס מורגנשטיין לצורך בהפעלת לחץ על נציגי הממשל בשביל לקבל אשרות עבור אותם אקדמאים שביקש להביא לHUC. בקרב התומכים בתוכנית ההצלה אפשר למנות גם את קרן רוקפלר שהציעה עזרה כלכלית שתאפשר לשלם למהגרים וכן בני הזוג פליקס ופרידה וורבורג שהיו שייכים לאליטה היהודית הגרמנית בניו יורק. 

הפרויקט היה מוגבל ביותר. בסופו של דבר, מתוך יותר מ-6000 פניות של אקדמאים לארגוני ההצלה, רק כ-330 משכילים הצליחו באותן שנים להגר במסגרת התוכנית להצלת אקדמאים.

ד״ר שיר כוכבי היא היסטוריונית של אמנות יהודית, פוסט־דוקטורנטית במחלקה לאמנות יהודית בבר־אילן (בהנחיית פרופ׳ הילדה ניסימי), ומחברת הספר Museums in Israel after the Holocaust (Routledge, 2024).

חומר להמשך קריאה:

Leff, Laurel, Well Worth Saving, Yale University Press, 2019.

Meyer, Michael A., ‘The Refugee Scholars Project of the Hebrew Union College”, in A Bicentennial Festschrift for Jacob Rader Marcus, ed. Bertram Wallace Korn, Ktav Publishing House, New York, 1976.

Wilhelm, Cornelia, The Last Generation of the German Rabbinate: German Refugee Rabbis in the United States 1933-2010, Indian University Press, 2024.