מאת ד״ר גלעד שרביט

כאשר חושבים על הציונות בראשית דרכה, הדימוי שמתעורר לרוב הוא של חובבי ציון הנפגשים באודסה ובעיירות יהודיות במזרח אירופה ומתכננים את העלייה לארץ ישראל. ואולי אלו תלמידי חכמים שהפכו למהפכנים, או צעירים מאוקראינה ולטביה הנושאים עיניהם לציון. גרמניה, במובנים רבים, נדמית כמרחב אחר – מודרני, חילוני, משכיל, ואולי חשוב מכל, עדיין גם בטוח. היהודים בגרמניה היו בני ובנות מעמד הביניים שראו עצמם גרמנים בראש ובראשונה, גם אם היו בני הדת היהודית. הציונות הייתה מבחינתם פרויקט של ועבור היהודים במזרח אירופה. הם, לא היו צריכים להיות ציונים. הם, לכאורה, כבר היו בביתם. ואולם, דווקא בגרמניה מתחולל פרק מורכב, מאתגר ולעיתים מפתיע בסיפור הציוני.

אחד הראשונים שבישרו את הציונות היה גרמני. משה הס שמו, והוא היה חבר קרוב של קרל מרקס ואחד מראשוני הסוציאליסטים. משה הס פרסם כבר ב־1862 את ספרו רומא וירושלים, בו הוא ביקר את ההתבוללות היהודית ואת התקווה לשוויון זכויות בגולה, בטענה שהאמנציפציה לא תפתור את בעיית האנטישמיות. בניגוד להשקפה האוניברסלית של הסוציאליזם מבית מרכס לה היה שותף קודם לכן, הס טען שלכל עם יש זכות לחיים לאומיים, וראה בהתעוררות הלאומית באיטליה, מודל לתנועה הלאומית היהודית. אך למרות העבודה החשובה של משה הס והפעילות של מבשרי ציונות אחרים מגרמניה כמו הרב צבי הירש קלישר, הרצל  התקשה מאוד להפיץ את הציונות בקרב היהודים דוברי הגרמנית. הקונגרס הציוני הראשון, למשל, תוכנן להתקיים במינכן, בעיקר בזכות רשת הרכבות העשירה שחיברה אצת העיר עם שאר היבשת. אך הרעיון נתקל בהתנגדות חריפה מצד הקהילה המקומית –הרבנים האורתודוקסים אך גם היהודים הליברליים. מבחינת יהודי גרמניה, היהדות הייתה דת – לא לאום, והם ראו בציונות מהפכה מיותרת ומסוכנת, שכן היא היוותה איום על מעמדם כאזרחים גרמנים שווי זכויות. החשש של היהודים היה שהציונות תפגע ביכולתם להשתלב בחברה, בכלכלה, ובתרבות הגרמנית, שכן תבטא את שונותם – את היותם בני לאום אחר. הרצל לכן נאלץ להעביר את הקונגרס לבאזל, עיר שלא הייתה בה כמעט קהילה יהודית, אך שמה הפך מאז לסמל.

ועדיין, גרמניה והגרמנים היו חשובים לפרויקט הציוני. הרצל הבין שהצלחת הרעיון הציוני לא תתבסס רק על גיוס תמיכה מתוך העולם היהודי – אלא גם ובעיקר על השגת לגיטימציה מדינית בקרב מעצמות אירופה. אחת התקוות הגדולות שלו הייתה האימפריה הגרמנית, ובפרט הקיסר וילהלם השני. גרמניה, באותה עת, נחשבה למעצמה מרכזית ובעלת השפעה על האימפריה העות'מאנית ששלטה בפלשתינה והרצל קיווה שבאמצעות קשרים בתוך החצר הקיסרית – ובסיוע הדוכס מבאדן, דודו של הקיסר שהיה נוצרי ציוני ואהד את הרעיון הלאומי היהודי – יצליח לשכנע את השליט העות'מאני. זו הייתה הסיבה לנסיעה הראשונה והיחידה של הרצל לארץ ישראל בשנת 1898: הרצל קיווה לפגוש שם הקיסר ולשכנע אותו לעזור. הוא נפגש עם הקיסר קצרות מחוץ לבית הספר החקלאי במקווה ישראל ב-28 באוקטובר 1898, ומספר ימים לאחר מכן בירושלים. הפגישה הייתה קצרה במיוחד, כאשר הקיסר, רכוב על סוס לבן, חבוש קסדה מוזהבת, עצר לרגע בדרכו לירושלים, ועדיין הצליחו לצלם את האירוע. אבל, כמו שלפעמים קורה, התמונה של המפגש הייתה לא מוצלחת, וזה בלשון המעטה. הרצל, במילים פשוטות, לא היה בתמונה. אם תסתכלו בקצה הימני של התמונה המקורית שצולמה ניתן להבחין בהרצל אוחז בכובע הספארי שלו, אך רוב גופו נמצא מחוץ למסגרת. גם ראשו של הסוס של הקיסר מחוץ למסגרת. אז כדי להציל את המצב, צולמה תמונה נוספת של הרצל לאחר מכן על גג בית הספר וזו שולבה לאחר מכן בתמונה המקורית. בנוסף, שינו את המיקום של הקיסר וילהלם השני, שדמותו עברה לשבת על הסוס השני. אך גם אם התמונה קצת התפקששה, עצם קיומו של המפגש סימן הישג לא מבוטל בעיני הרצל. הקיסר וילהלם השני לא נתן התחייבות ממשית לפרויקט הציוני, אולם ההכרה בהרצל כנציג לגיטימי של רעיון לאומי יהודי נתפסה בעיני הרצל כהישג תעמולתי עצום. גם אם הוא לא הצליח להוציא הבטחה מהסולטן העות'מאני או ממנהיגים אירופיים אחרים, הפגישה עם הקיסר הפכה לרגע סמלי חשוב: ציון דרך שבו הרעיון הציוני חדר אל לב השיח הפוליטי הבינלאומי, גם אם בדלת האחורית. התמונה הלא מוצלחת עזרה בסופו של דבר – גם אם היו צריכים לזייף אותה מעט.

אך גרמניה הייתה חשובה לתנועה הציונית גם במובן פנים יהודי. המרכז הארגוני של התנועה הציונית שכן במרחב של דוברי הגרמנית. קלן וברלין שימשו כמרכזי פעילות של ההסתדרות הציונית בראשית דרכה (לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933, עברה ההסתדרות ללונדון) וכל יושבי הראש הראשונים של הארגון – הרצל, דוד וולפסון ואוטו ורבורג – היו דוברי גרמנית. גם השפה הגרמנית שימשה כשפת הקונגרסים הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה. יש שכינו את הגרמנית הזו "דייטש פון קונגראס" – גרמנית של קונגרס, תערובת של גרמנית ויידיש. גרמניה, גם אם לא הייתה הלב הפועם של הציונות העממית, הייתה המרכז המנהלי, האינטלקטואלי והסמלי שלה. ולמרות כל זאת, הציונות בגרמניה היתה בשנותיה הראשונות רק תנועה שולית. סיפור חייו של הרצל הוא דוגמא טובה לכך. כאשר הרצל החל לעסוק ברעיון הציוני, הוא לא היה מוכר לציבור הרחב כמנהיג לאומי או כמהפכן יהודי, אלא בראש ובראשונה כעיתונאי וכעורך תרבות. בווינה של סוף המאה ה־19 הוא שימש כעורך המדור הספרותי בעיתון החשוב נויה פרייה פרס. הרצל היה דמות מוכרת בקרב סופרים, מבקרים ואנשי רוח, והדימוי שלו היה רחוק מאוד מהמנהיגות הפוליטית שייחס לעצמו כעבור זמן קצר. עבור רבים מיהודי גרמניה, הדימוי הזה לעולם לא השתנה. עורכי העיתון בו כתב – יהודים בעצמם – התנגדו למשל בתוקף לפרסום של חומרים ציוניים בגיליונותיו, ובמותו של הרצל, בגיל 44 בלבד, הקדיש העיתון כתבת הספד ארוכה על פועלו – אך רק בשורה האחרונה הוזכרה כהערת אגב העובדה שהוא גם ייסד את ההסתדרות הציונית. הדבר ממחיש עד כמה הציונות הייתה רחוקה מלבם של היהודים דוברי הגרמנית באותה התקופה.

למעשה, רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בעקבות הצהרת בלפור ב־1917 והתגברות האנטישמיות – הלכה והתפשטה התמיכה בציונות גם בקרב יהודים גרמנים. חשוב להדגיש שפליטים ממזרח אירופה, שהגיעו לגרמניה בשנות ה־20, תרמו גם הם להתחזקות המפלגות הציוניות בקהילות היהודיות בערים הגדולות, כמו ברלין. שנת 1933 סימנה נקודת מפנה אחרונה. עליית היטלר לשלטון שינתה את כללי המשחק. עד לאותה שנה, גם אלו שהיו ציונים בגרמניה לא בהכרח חשבו לעזוב את גרמניה בעצמם, אלא האמינו כי תפקידם הוא לשכנע דווקא את יהודי מזרח אירופה לעלות לארץ ישראל. אך עם החרפת הרדיפה הנאצית, התברר שאף אחד מהיהודים אינו חסין. בתוך פחות מעשור, עזבו את גרמניה כ־300 אלף יהודים. כ־55 אלף מהם הגיעו לארץ ישראל. רובם האחר היגרו לארצות הברית, אנגליה ומקומות נוספים. העלייה לארץ ישראל, שקרויה לעיתים ה״עלייה הייקית״, תרמה לתיעוש המהיר של ארץ ישראל. העולים דוברי הגרמנית הביאו את הידע והניסיון של בני ובנות מעמד הביניים במרכז אירופה לישראל, ותרמו רבות לכלכלה, למחקר האקדמי, ולתרבות.

הפודקאסט "ציונות באי נחת" מציע שיחות שבועיות עם מומחה או מומחית על ראשית הציונות. דרך שיחות על ההיסטוריה, הספרות והפילוסופיה של הציונות בתחילת דרכה, מוצעות דרכים חדשות ומקוריות להבנת הפרויקט הציוני – מתוך תקווה שהיכרות מחודשת עם העבר תסייע לנו להבין טוב יותר את ההווה. הסקירה מעלה היא סיכום קצר של השיחה שעסקה בציונות בגרמניה עם פרופסור מיכאל ברנר, המחזיק בקתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת LMU במינכן. פרופסור ברנר מלמד כיום גם בAmerican University אשר בוושינגטון, ארה״ב. את הפודקסט מנחה ד״ר גלעד שרביט, כותב הרשומה הזאת, מרצה לפילוסופיה יהודית וקונטיננטלית באוניברסיטת טאוסון שבמרילנד, ארה״ב.