בשנת 1938, במרתפי מכון קייזר וילהלם בברלין, החל הפיזיקאי אוטו האן בניסוי שתוצאתו, כך חשב, ידועה מראש: אטומי אורניום, ייסוד כבד ורדיואקטיבי, הופגזו בנייטרונים. האן האמין שהניסוי יוביל להיווצרות ייסוד כבד מאורניום, או לכל הפחות לאיזוטופ של אורניום, אך להפתעתו גילה דווקא בריום, ייסוד קל בהרבה. תוצאה זו נראתה בתחילה בלתי אפשרית: מתוך הוספה, נוצר פיחות. האן שלח מכתב לליזה מייטנר. הוא ידע שהיא היחידה שתוכל לפתור את התעלומה.

ליזה מייטנר נולדה באוסטריה ב־1878 למשפחה יהודית אמידה, השלישית מבין שמונה ילדים. אביה היה אחד היהודים הראשונים באוסטריה שהורשו לעסוק בעריכת דין, וראה חשיבות רבה בחינוך ילדיו למצוינות. הוא העניק לילדים חינוך לותרני, והתעקש שבנותיו יזכו להשכלה זהה לזו של בניו. ליזה, שהפגינה כשרון למתמטיקה, זכתה לשיעורים פרטיים שפתחו בפניה את עולם המדעים. כשהתבגרה, מיקדה מייטנר את כישוריה בהכנה לבחינות הקבלה הקשות של אוניברסיטת וינה. באותו הזמן לא הותר לנערות באוסטריה ללמוד בבתי הספר התיכוניים שהיו פתוחים לבנים, ועל כן קבלתה לאוניברסיטה לא הייתה מובטחת.

בגיל 23 הייתה מייטנר בין הנשים הראשונות שהתקבלו להרצאות ולמעבדות הפיזיקה של האוניברסיטה. היא המשיכה את לימודיה באוניברסיטה ללימודי דוקטורט, תחת הנחייתו של לודוויג בולצמן, והייתה לאישה השנייה אי פעם לקבל תואר דוקטור בפיזיקה מאוניברסיטת וינה.

מסלול חייה של מייטנר השתנה עם התאבדותו הטרגית של בולצמן. בין המדענים שהגיעו להלווייתו בווינה היא פגשה את מקס פלאנק, אבי תורת הקוואנטים. פלאנק החזיק בדעות שמרניות שלפיהן אין מקום לנשים בהרצאותיו, אבל מייטנר הרשימה אותו והוא הזמין אותה לברלין ללימודי פוסט־דוקטורט ומחקר. בברלין היא החלה לעבוד במעבדתו של הכימאי אוטו האן, תחילה מחוסר ברירה ולאחר מכן מתוך שותפות עמוקה. שנתיים לאחר שעברה לברלין, היא המירה את דתה לנצרות.

המעבר לברלין היה תחילתה של הקריירה הארוכה של מייטנר כחוקרת חלוצית ברדיו־פיזיקה ובתהליכים רדיואקטיביים. בזמן מלחמת העולם הראשונה החלו מייטנר והאן לנהל במשותף את מרכז קייזר וילהלם לפיזיקה. במחקרם המשותף, הם גילו איזוטופ של היסוד פרוטקטיניום, ומייטנר גם גילתה את התהליך הגורם להיווצרות האיזוטופ, אך הוא נקרא לבסוף אפקט אוז'ה, על שם המדען הצרפתי שגילה אותו במקביל למייטנר.

עם עליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות, סבלו מדענים רבים ממוצא יהודי מרדיפות וחלקם פוטרו מעבודותיהם. רבים מהם עזבו את גרמניה. מייטנר נשארה גם אחרי עליית הרייך שלישי, אך לא הייתה אדישה להתנהלות המשטר. היא תיעדה רבות מהזוועות שחזתה בהן ושמעה עליהן במכתבים מפורטים לעמיתיה לאורך שנות השלושים.

לאחר האנשלוס – סיפוח אוסטריה והכפפתה לחוקי הגזע של הרייך השלישי, אזרחותה האוסרית של מייטנר לא עמדה להגנתה יותר. היא הספיקה לעזוב את גרמניה בחיפזון, ומחקרה במכון קייזר וילהלם הסתיים באבחה. דרכה החוצה מגרמניה הייתה רצופת סכנות. הנאצים, שחששו מבריחת מוחות, הוציאו צו האוסר על "מדענים מפורסמים" לנסוע לחו"ל. בריחתה של מייטנר מברלין אורגנה על ידי קהילת הפיזיקה הבינלאומית בהובלת הפיזיקאי הדני נילס בוהר. דירק קוסטר, פיזיקאי הולנדי, ליווה את מייטנר בחשאי במסע הרכבת המאיים להולנד, מעבר לגבולות הנאציים, ובוהר סייע לה לצאת לקופנהגן ולאחר מכן לסטוקהולם.

אף על פי שמצאה מחסה מסכנות הרייך השלישי, מייטנר מצאה עצמה בודדה בשוודיה. היא התקיימה ממשכורת זעומה של עוזרת מחקר, ועבדה במכון החדש למחקר בפיזיקה גרעינית שנבנה בסטוקהולם עד סוף מלחמת העולם השנייה. רבים מהמדענים השוודים, כולל חבר ועדת פרס נובל מאנה סיגבאן, התעלמו ממנה בזמן שהתמקדו במחקרי הגנה עבור צבא שוודיה. התכתבותה עם האן מוכיחה כי גם מרחוק, היא המשיכה להפציר בהאן ובעוזרו פריץ שטרסמן בברלין להמשיך במחקר על אורניום שהיא יזמה לפני שנאלצה לברוח.

בדצמבר 1938 הגיע המכתב מאוטו האן, שבו הוא תיאר את התופעה המשונה שפתחה רשומה זו. "מה תגיד הפיזיקה על התפרצות כזו?" הוא שאל. מייטנר, שאירחה באותו הזמן את אחיינה, הפיזיקאי אוטו פריש, שברח גם הוא מגרמניה, דנה איתו בתופעה בזמן שהלכו להנאתם ביערות המושלגים של שוודיה. היא הייתה הראשונה להבין מה באמת קרה: אטום האורניום התבקע, והחומר ש"אבד" הפך לאנרגיה. בהתרגשותה, שרבטה מייטנר את הנוסחאות על דף נייר ביער.

האן פרסם את ממצאי הניסוי שלו, ושלושה חודשים אחר כך מייטנר פרסמה את ההסבר שלה. המאמר שלה יצר מהומה בעולם הפיזיקה, וחוקרים מיהרו לשחזר את תוצאות הניסוי. כמה חודשים אחר כך, קבוצת מדענים ובראשם אלברט איינשטיין שלחו אזהרה לנשיא רוזוולט, וחקר הביקוע הגרעיני הוגדר "סודי ביותר" – קטגוריה שהומצאה במיוחד בשביל תחום הגרעין. זמן קצר לאחר מכן החלה ארצות הברית ב"פרויקט מנהטן" לפיתוח פצצת האטום. מייטנר סירבה להצטרף, והודיעה בתקיפות "לא יהיה לי כל קשר לפצצה!"

למרות תרומתה של מייטנר לתגלית, האן היה היחיד שזכה בפרס נובל על גילוי מנגנון ביקוע האטום ב־1944 (אם כי לא היה יכול לקבל את הפרס עד לאחר תום המלחמה, ב-1946). עם סיום המלחמה, מתוך רצון להדחיק את השפעת הנאציזם על האקדמיה הגרמנית, החל האן להתכחש לאירועי העבר שהובילו את מייטנר לברוח מגרמניה, וכפועל יוצא גם מזער את תרומתה לתגלית.

לאחר המלחמה הזמינו האן ושטרסמן את מייטנר להצטרף אליהם שוב במכון המשוחזר לכימיה, שהוקם במיינץ שבמערב גרמניה ונקרא על שם מקס פלאנק, המנטור שלהם. אך פגישה בשוודיה עם קורבנות של מחנות ריכוז שכנעה את מייטנר לא לשוב לגרמניה או לחייה הקודמים שם.

מייטנר בילתה את מרבית שנות השישים, השבעים ואף השמונים לחייה בנסיעות, והמשיכה ללא לאות לעודד סטודנטיות "לזכור שהמדע יכול להביא גם שמחה וגם סיפוק לחייכן". שנותיה האחרונות עברו עליה בקיימברידג' שבאנגליה, לשם עברה כדי לחיות בקרבת אחיינה אוטו פריש. היא הלכה לעולמה בשנת 1968, בגיל 89. את ההכרה האולטימטיבית בתרומתה למדע היא קיבלה לאחר מותה בשנת 1986, עת נקרא על שמה היסוד מייטנריום.

כיום מוזכרת מייטנר לרוב בהקשר של "אפקט מטילדה" – הנטייה לא להכיר בהישגיהן של מדעניות וממציאות, ולייחס את עבודתן לעמיתיהן הגברים. אמת הדבר שלא פעם במהלך חייה יוחסו תגליותיה של מייטנר לעמית זכר, אך מי שקורא את סיפורה רק כמשל על אפליית נשים עושה לה עוול. מייטנר הוכיחה שהדרך לגדוּלה פתוחה בפני כל שיש בה תשוקה לדבר מה, ונכונות להשקיע בו את כל כולה. אולי יותר מכל ראוי לזכור את מייטנר במילים של אחיינה, אוטו פריש: "הפיזיקאית שמעולם לא אבדה את אנושיותה".

לקריאה נוספת:
Patricia Rife, Lise Meitner and the Dawn of the Nuclear Age, Boston 1999