בינואר 2013 ציינו בבונדסטאג הגרמני שמונים שנה לעליית הנאצים לשלטון. הנואמת המרכזית בטקס הייתה אינגה דויטשקרון, יהודייה בת תשעים וילידת ברלין. דויטשקרון הדגישה בדבריה את האימה שהשליט היטלר ואת האדישות של הרחוב לגורלם של היהודים.

אינגה דויטשקרון נולדה בשנת 1922 בצפון מזרח ברלין להורים סוציאליסטים. אביה, מרטין, היה עסקן במפלגה הסוציאל דמוקרטית ומורה בבית ספר. הוא לימד אותה, כך היא מספרת, ש"היטלר פירושו טרור, דיקטטורה ומלחמה". לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, השתנה עולמה של אינגה בת העשר. אימה גילתה לה לראשונה כי היא יהודייה. בחרם אחד באפריל 1933 הייתה זו הפעם הראשונה שאביה נמלט מביתם ומצא מחסה מהגסטפו אצל אנשים אחרים עד יעבור זעם. את השנים הבאות חוותה המשפחה בפחד חוזר ונשנה מפני מאסרים, עבודות כפייה והלשנות של השכנים. אביה פוטר ממשרתו כמורה בעקבות החוק להשבת הפקידות המקצועית על כנה משבעה באפריל 1933, ושנים אחדות התפרנס מעבודות שונות, ללא יציבות תעסוקתית. אינגה עצמה עברה לבית ספר יהודי. לאחר עליית הנאצים לשלטון שילש בית הספר שאליו עברה את מספר תלמידיו משום שתלמידים יהודים לא יכלו ללמוד עוד בבתי ספר לא־יהודיים, וגם אם יכולים היו, ההתנכלויות שספגו הובילו אותם להעדיף את בית הספר היהודי. כך אכלס בית הספר שבו למדה אינגה בשנת 1932 כ־470 תלמידים ותלמידות ובשנת 1936 כ־1205 תלמידות ותלמידים. מכיוון שנאסר על היהודים להשתמש במתקני ספורט, החליטו כמה בתי ספר בברלין לרכוש מגרש ספורט בשכונות גרונוואלד, שם יכלו תלמידיהם – ובהם גם אינגה – להתעמל ולשחק.

דויטשקרון מספרת בזיכרונותיה כי בגיל 15, המועד שבו צריכה הייתה להנפיק תעודה מזהה, אילץ אותה הצלם לחשוף את אוזנה השמאלית – כפי שנאלצו יהודים רבים לעשות בתצלומים רשמיים – וכן הוסיפה לשמה את השם שרה, גם כן מתוך אילוץ של הנאצים, שקבעו שעל כל יהודייה ויהודי להוסיף בתעודות הזהות את השם שרה או ישראל בהתאמה.

לאחר פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938 נמלט אביה לאנגליה. בקיץ 1939 הוא השיג אשרה גם לאשתו ולביתו כדי שיצטרפו אליו, אך תחילתה של המלחמה טרפה את הקלפים והשתיים נותרו בגרמניה לאורך כל שנות המלחמה. דויטשקרון עבדה בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ווידט (נקדיש לו בשבועות הקרובים רשימה מיוחדת) והסתתרה עם אימה במקומות שונים. אחד המקומות שהסתתרה בהם הייתה המכבסה של אֵמה גוּמץ. זו שכנעה אותן שלא לצאת למשלוחים למזרח, והסתירה אותן בחדר קטן בביתה ששימש מכבסה. לאחר שגם מקום זה נהפך למסוכן, המשיכו השתיים להתחבא במקומות נוספים עד סוף המלחמה. גומץ זכתה להוקרה כחסידת אומות העולם בשנת 1971.

בסיום המלחמה מצאה דויטשקרון עבודה בתפקיד מזכירה בהנהלה המרכזית להשכלת העם שהייתה ממונה על אזור הכיבוש הסובייטי (גרמניה הייתה מחולקת באותה עת לארבעה אזורי כיבוש – צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי). כחברה במפלגה הסוציאל־דמוקרטית, הייתה פעילותה לצנינים בעיני הקומוניסטים באזור הסובייטי ולכן עברה לאזור הכיבוש הבריטי. כמה חודשים אחר כך נסעה לאנגליה לפגוש את אביה לראשונה לאחר שש שנים. באנגליה השלימה דויטשקרון את תעודת הבגרות, והחלה ללמוד באוניברסיטה בלונדון לימודי שפות, אך פרשה מהלימודים לפני סיומם כי חשה שהם נהפכו לעול כלכלי על אביה. היא עבדה בתפקיד מזכירה במשרד האינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, שם הכירה את מי שלימים יהיה ראש ממשלת בריטניה, מנהיג הלייבור הרולד ווילסון, וגם את קנצלר גרמניה לעתיד מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ווילי ברנדט.

בשנת 1955 חזרה דויטשקרון לבון, ושימשה שם כתבת עיתון 'מעריב'. בתפקידה זה היא סיקרה את משפטי אושוויץ שנפתחו בפרנקפורט ב־20 בדצמבר 1960. באחד מדיווחיה לקראת סיומו של המשפט טענה דויטשקרון כי מכל הדברים הרבים שהושמעו בו – הוא כלל 121 ישיבות, 23 נאשמים, וכ־300 עדים – הובהר עד כמה נחוץ היה לקיימו וכי נלמד ממנו כיצד גם אנשים 'רגילים' יכלו לבצע פשעים מחרידים. היא דיווחה שהעיתונות הגרמנית עוסקת במשפט באריכות וכי אלו ימים של חשבון נפש של העם הגרמני, ועמדה על כך שהעיתונות הגרמנית, במקרים רבים בניגוד לדעת הקהל הגרמנית, משמשת קול המצפון של גרמניה. את העדויות שהאזינה להן במשפט ריכזה דויטשקרון בספר 'בדמי ילדותם – ילדים בגטאות ובמחנות ריכוז והשמדה', שראה אור בגרמנית ובעברית.

בשנת 1966 קיבלה אינגה דויטשקרון אזרחות ישראלית, עלתה ארצה והמשיכה בעיסוקה העיתונאי. היא הייתה חלק מהצוות שסיקר את שיחות השלום בין ישראל למצרים, וכל העת המשיכה לכתוב ספרות הנוגעת לתקופת השואה וליחסי ישראל–גרמניה. בשנת 1988 חזרה לברלין כדי לחשוף את סיפור חייה בפני צעירים גרמנים וללמדם על חוויותיה כיהודייה־גרמנייה, ושנה אחר כך היא סיקרה את נפילת חומת ברלין בעבור עיתון 'מעריב'.

ארבעה ימים לאחר נפילת החומה דיווחה דויטשקרון כי כשני מיליון מזרח־גרמנים הספיקו לבקר במערב בימים אלה וזכו להכנסת אורחים לבבית בכל אתר ואתר. לא זו בלבד שההמונים קיבלו את פניהם בשמחה ברחוב, בחנויות ובמסבאות, אלא גם הרשויות השתתפו בקבלת הפנים ואפשרו להם כניסה חופשית לקונצרטים ולמועדונים. התזמורת הפילהרמונית הברלינאית, בניצוחו של דניאל בירנבוים, האופרה הברלינאית ומועדוני פופ ודיסקו רבים פתחו דלתותיהם לנוהרים הרבים מן המזרח. גם הזמר ג'ו קוקר הופיע במיוחד. אנו יודעים כי בהופעה זו נוגנו שישה שירים, בהם Unchain My Heart וכן גרסת כיסוי לשיר להקת הביטלס With a Little Help From My Friends. נוסף על כך דיווחה דויטשקרון כי ארבעה ימים לאחר נפילת החומה נפתחו 18 מעברים, ובכל אחד מהמעברים הללו נעמדו תושבים, ובהם גם תזמורות כלי נשיפה, כדי להריע לבאים. מרכזי הקניות, כתבה, נשטפו קונים שבאו זה מקרוב.

במרץ 2022 נפטרה אינגה דויטשקרון, כחמישה חודשים לפני גיל מאה, ונקברה בעיר הולדתה ברלין. היא זכתה בפרסים רבים על תרומתה לעיתונות חופשית, לדמוקרטיה, לשלום, לצדק חברתי ולשוויון. בתרומתה הכירה ממשלת גרמניה ובפרט עיריית ברלין.