מאת פרופ׳ אייל וינטר

נראה שסבא נאלץ להמתין שעות לתורו, אף על פי שתור בקונסוליה הגרמנית בירושלים של שנות השלושים לא היה כלל. כל זאת כדי לעמוד בפני הקונסול הגרמני, להצדיע במועל יד, לענות על שאלותיו המשפילות, לספוג את טון דיבורו המזלזל ולבסוף לצפות בו מנחית בידו השמאלית חותמת מעוטרת בצלב הקרס על דרכונו, כשבידו הימנית הוא דוחף לפיו את הפיתה המלופפת שהביא לו אחמד זה עתה משער יפו.

למען האמת, לא הייתי אמור להתפלא כל כך לנוכח הדרכון של סבא. הרי שמעתי בעבר מאבי שסבא התאווה לחזור לגרמניה, שהוא האמין שקריסת השלטון הנאצי בגרמניה היא עניין של חודשים בלבד. כמה מן המזוודות שהביא עימו ארצה נותרו נעולות כדי שבבוא היום יוכל להתארגן במהרה לחזרה אל ביתו הענק בקניגסברג, אל חברת הדגנים שבבעלותו ואל אוסף הציורים היקר שלו. בכל פעם שבה הוארך תוקף הדרכון צוין גם תאריך הזימון הבא. התאריך האחרון שעבורו קיבל סבא זימון מהקונסוליה להחתמת הדרכון היה 13 בינואר 1939. לתאריך זה כבר לא הגיע סבא. חודשיים לפניו התרחש ליל הבדולח, וסבא הבין לראשונה שלגרמניה כבר לא ישוב לעולם.

החוויה המרגשת של מציאת דרכונו של סבי והאבל על מות אבי עוררו בי צורך לדעת יותר על קורות משפחתי בגרמניה. נקודת הפתיחה לא הייתה רעה, משום שאבי הִרבה לספר על משפחתו בגרמניה שבין מלחמות העולם. יותר מכול הקסימה אותי דמותה של אנה וינטר, דודתו של סבי. בה וב־22 היתומים היהודים שאימצה לאחר שהוצת מעונם בליל הבדולח עוסק ספרי "הילדים של אנה".

סבי הגיע בימיה הראשונים של המאה ה־20 לעיר קניגסברג כדי להיות שותף בניהול החברה המשפחתית שעסקה ביצוא קמח וקטניות למערב אירופה ולארצות הברית. שתי המשפחות, זו של אנה וזו של סבי, חיו כמשפחה אחת בשפע שהיה חריג גם ביחס לרמת החיים הגבוהה של תקופת הרווחה והשלום באירופה של תחילת המאה ה־20. העובדה שאבא נהג לספר על אנה יותר משסיפר על אימו אמרה הכול. בחברה המטריארכלית של יהדות גרמניה היה מקובל מעמדה של אנה כמנהיגת המשפחה. את "וילה וינטר" – כך קרוי המבנה עד היום – היא תכננה עם האדריכל המפורסם פרידריך לארס – האדריכל שתכנן גם את המוזולאום הגדול של עמנואל קאנט – וכשמת עליה בעלה, נטלה על עצמה גם את ניהול החברה. אלא שלאחר עלייתו של היטלר לשלטון החלו בני שבטה של אנה לעזוב אט־אט את גרמניה, מי לארצות הברית, מי לבריטניה ומי לפלשתינה. אנה ניסתה לשכנע שאין זה הגיוני, שהמדבר בפלשתינה אינו יכול להיות בטוח יותר מגרמניה, שמולדת לא עוזבים בקלות כה רבה, וששלטונו של היטלר לבטח לא ישרוד יותר משנה. אך למרות הכריזמה וכוח השכנוע שלה, לא עלה בידה לשנות את דעתם של בני ביתה, ובשנת 1938 היא נותרה לבדה בווילה הגדולה עם ויט, נהג המשפחה. זאת עד לליל הבדולח הנורא, בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר של אותה שנה. כמו בערים אחרות, גם בקניגסברג הוצת בית הכנסת בידי פורעי האס־אס. כיוון שאלו ביקשו להצית גם את בית היתומים היהודי הסמוך אליו, הם שלפו את הילדים ממיטותיהם והשליכו אותם אל מחוץ למבנה בלילה מושלג של חודש נובמבר. אנה יצאה לחפש אחר הילדים ולהביאם לביתה.

אף שהעלילה בו נפרסת מסוף המאה ה־19 ועד ימינו אנו, הסיפור המרכזי בספרי "הילדים של אנה" הוא סיפור מסע הנדודים של אנה והיתומים שהחל באותו לילה נורא ועד אמצע המלחמה. אך יותר משחשוב בעיניי הסיפור, חשובות לטעמי הדמויות המרכיבות אותו. לכן סיפור זה הוא בעבורי בעיקר ספר על יחסים בין בני אדם: בין הורים ובין ילדיהם; בין סבתות וסבים ובין נכדיהם; בין אחים; בין בני זוג; בין חברים; בין פושעים ובין קורבנותיהם.

על סיפורם של אנה ושל ילדי בית היתומים שמעתי כאמור לראשונה מאבי כבר בילדותי, אך לאחר מותו גברה בי הסקרנות לדעת יותר על חיי משפחתו בגרמניה לפני ובזמן השלטון הנאצי. באופן פרדוקסלי, דווקא לאחר שאנו נפרדים מהורינו אנו מתאווים לדעת עליהם ועל משפחתם יותר משרצינו בעבר, וזאת כשכבר אין את מי לשאול ואין עוד היכן לחפש. ואז, בדרך כלל אנו מכים על חטא על שלא היינו קשובים דיינו לסיפוריהם בעודם בחיים, ועל כך שלעיתים ראינו בשׁיבה שלהם אל עברם סוג של טרחנות. בחיפושיי נעזרתי במוסדות כיד ושם והמוזיאון היהודי בהולנד, בחוקרי שואה, בקרובי משפחה רחוקים ובחומר רב המצוי במרשתת. עם הזמן נוספו עדויות רבות על אנה, על חברת הדגנים, על וילה וינטר ועל הדמויות האחרות בספר. בשנת 2015 אף זכיתי לבקר בעיר קניגסברג, כשהוזמנתי להרצות על ספרי הקודם באוניברסיטת קלינינגראד, שמה הנוכחי של העיר הנמצאת כיום בטריטוריה רוסית. מארחיי ארגנו בעבורי ביקור מרגש בוילה וינטר. לעיתים הגיעו העדויות מאנשים שכלל לא הכרתי. כך קיבלתי מאישה עלומה בשם אנליה קלינט מהעיר רמגן שבגרמניה – היא הכירה את שמי מספרי הקודם, שתורגם לגרמנית – צילום של מסמך המעיד על כך שווילה וינטר הוחרמה בידי אנשי האס־אס והפכה למשרד המרכזי של הארגון בעיר. לימים, באופן מפתיע אף יותר, היא גם מצאה מכתב ששלחה אנה לאחת מחברותיה מייד לאחר טקס הקבורה הצבאי לבנה הנס שנפל במלחמת העולם הראשונה. "אנו חייבים להמשיך, וכך גם נעשה!" כתבה במכתבה. על נפילתו של הנס ידעתי כבר בהיותי ילד, משום שלאבי – שגם נקרא הנס, על שם אותו חלל – היה חשוב להסביר לילדיו את מקור שמו המוזר. כאשר סיפור אישי של אבא על משפחתו מקבל לפתע חיים חדשים באמצעות מכתב בן יותר ממאה שנה – גם גדול הציניקנים יתקשה לעצור בדמעותיו.

כשהצטברו העובדות, החלטתי לכתוב את הספר על אנה לא כספר תיעודי או כביוגרפיה, אלא כרומן היסטורי. בְּמקום שבו היו עובדות ביקשתי להיצמד אליהן ולספרן, תוך כדי כך שאני נוטל לעצמי את החירות לבחור את הצבעים ואת עוצמת משיכות המכחול. אך לא כל העובדות היו ברשותי, ולכן כדי להשלים את הפאזל, חלק מהאירועים וחלק מן הדמויות שבספר הם פרי דמיוני. כך לדוגמה, על הקשר שהיה לאנה עם פרידריך גרדלר – מראשי המרד נגד היטלר בשנת 1944 ומי שאף היה אמור להחליף אותו – ידעתי מאבי. מובן מאליו שלא יכולתי לדעת את תוכן השיחות ביניהם, וכאן נדרשתי אני – מעמדת הסופר – להשלים את החסר.

באופן טבעי, עיסוקי כחוקר בתחום הרציונליות והכלכלה ההתנהגותית לא נפקד מהספר, ובקריאות חוזרות שלו הצלחתי לספור מעל עשרים תובנות מתחום המחקר בכלכלה התנהגותית, ובהן תובנות על משא ומתן, על תפקיד הרגשות באינטראקציה בין בני אדם, על הכישלון האנושי להעריך נכונה את העתיד ועוד. רוב התובנות האלה נכנסו לספר מבלי משים.

אף על פי שכתבתי את רובו של הספר לפני 7 באוקטובר 2023, הסיפור של אנה והילדים קשור באופן מאגי משהו למאורעות יום נורא זה; לא משום שהוא עוסק בין היתר ברוע ובשנאת יהודים, אלא דווקא משום שהוא מציע כמה מקומות לנחמה: הוא מעיד על כך שילדים מגלים כוחות נפש נעלים גם במצבי המצוקה הקשים ביותר, שכנגד אלו הנגררים לתהומות מוסר תת־אנושיים יש גם כאלו המתעלים לפסגות מוסר כמעט על־אנושיות, ולבסוף – בפרספקטיבה גלובלית יותר – שהרוע, גם כשיש בכוחו לזרוע מוות וכאב, לבסוף הוא מובס.

היו ממכריי ששאלו אותי, כחוקר רציונליות, מה יש בה בכתיבה של ספר שהופך אותה לרציונלית. ואכן, לכאורה ניתן לחשוב שכתיבת פרוזה היא התגלמות אי־הרציונליות. התמורה הכספית נמוכה בהשוואה למאמץ הנדרש, היא דורשת זמן רב הנגרע ממטרות אחרות, והציפייה הנכספת שכל העולם כולו יקרא את הספר בדרך כלל מתבדה. וכמעט כבר הודיתי שבענייני רציונליות אני נאה דורש ואין נאה מקיים, אך לא. יש בה, בכתיבת ספר ובעיקר בפרוזה, סוג של רווחה שהיא רק בין הסופר ובין עצמו, רווחה מעצם הביטוי המילולי של דברים שסחבנו בעמקי נשמתנו זמן רב ולפתע יצאו החוצה, בבחינת יבלת שיש לדקור בה כדי להוציא ממנה את הנוזלים שהצטברו.

לי הייתה יבלת מעין זו. בעזרתה של העורכת המצוינת יערה שחורי דקרתי בה, ואז רווח לי.