וידויו של היינריך היינה, שראה אור לא הרבה לפני מותו, הוא טקסט יוצא דופן, הן בכוונתו והן בצורתו. אמנם נועד תחילה לשמש הקדמה חדשה ליצירתו הישנה "על גרמניה" משנות השלושים של המאה ה-19, אך לבסוף לבש צורה היברידית — משלב בין סאטירה, אוטוביוגרפיה ופרקי התבוננות. בפתיחה מודיע היינה שכתב את הווידוי כהמשך למאמריו הקודמים על הפילוסופיה והספרות הגרמנית, אך כבר בפסקאות הראשונות סגנון הוידוי מפנה את מקומו להסתייגות עוקצנית ממדאם דה סטאל ומספרה המפורסם (ששמו גם-הוא ״על גרמניה), שאותו תקף כבר עשרים שנה קודם לכן, בסמוך לפרסומו בצרפת. מעניין לציין שבהמשך הוידוי מסתייג היינה גם ממראה של מאדאם דה סטאל. היינה, דמות נערצת וחידתית, כתב גם דברים מעין אלה, ולדעתי חשוב להביאם כלשונם על-מנת שנכיר גם בכמה מן השינויים שהתחוללו בתרבות:

״פעם בלזאק אמר לי, בטון קודר, "La femme est un être dangereux." (האישה היא דבר מסוכן). כן, נשים הן מסוכנות; אך עליי להודות כי נשים יפות אינן מסוכנות באותה מידה כמו אלו שניחנות בקסם שכלי ולא ביופי חיצוני. הראשונות רגילות לכך שגברים מחזרים אחריהן, בעוד שהאחרונות פונות אל גאוותם של הגברים מראש, ובאמצעות הפיתוי שבחנופה משיגות השפעה חזקה אף יותר מזו של הנשים היפות. אין בכוונתי לרמוז שמאדאם דה סטאל הייתה מכוערת — אך יופי נשי, יש לומר, אינו מתאים לתיאורה. היו לה תווים מצודדים, אך מכלול הופעתה לא הותיר רושם נעים. לאנשים רגישים, כמו שילר המנוח, הייתה מטרידה במיוחד נטייתה לשחק באצבעותיה ללא הרף בפיסת נייר או חפץ קטן אחר.״

אף על פי שהוידוי פורסם בתוך הכרך הראשון של "כתבים מעורבים" – קובץ שכלל גם שירים, מסה על מיתולוגיה והספד – היצירה לא הופרדה מההקשר של "על גרמניה". ניתן למצוא בה אף אזכור מפורש לרצונו של היינה להאיר את התפתחות הגותו בשלושת העשורים האחרונים, לרבות השינויים הפילוסופיים והדתיים שעבר.

אף שמדובר בטקסט לא שגרתי, הוא נאמן לשם שנתן לו מחברו: "וידויים". היינה עצמו מזכיר את אוגוסטינוס ואת ז'אן-ז'אק רוסו כמודלים לכתיבה מסוג זה, אך מבקר את שניהם על אי יכולתם להגיע לאמת פנימית. עם זאת, הוא הולך בדרכם: בדומה לרוסו, גם היינה מציג הצדקות אוטוביוגרפיות למעשיו, אך בניגוד אליו, הוא נוטה להציג את עצמו כמוטעה, קל דעת ולעיתים אף שוגה במודע.

כך כותב היינה בהקדמה השניה, שפורסמה ב-1852, לספרו ״האסכולה הרומנטית״:

״נפשות נוצריות אדוקות וטרחניות מאוד להוטות לדעת כיצד התחוללה המרת דתי, ונראה שהן משתוקקות שאמציא להן סיפור על אודות נס מופלא. בעקשנות נוצרית טיפוסית הן שואלות אם ראיתי אור בדרך לדמשק, כמו שאול, או שמא רכבתי על אתון סוררת, כמו בלעם בן בעור, אשר פתחה פתאום את פיה ודיברה בקול-אנוש.
לא, נפשות מאמינות, לא נסעתי מעולם לדמשק. אפילו את שמה לא הייתי מכיר, לולא קראתי את "שיר השירים", שבו שלמה המלך משווה את חוטמה של אהובתו למגדל הפונה לדמשק. גם אתון מדברת לא ראיתי מימיי – כלומר, לא אחת בעלת ארבע רגליים – אם כי פגשתי בני אדם רבים, שכל אימת שפתחו את פיהם, דיברו כמו אתונות.
לא חיזיון, לא התלהבות מיסטית, לא קול מן השמים, לא חלום יוצא דופן ולא התגלות פלאית כלשהי הובילו אותי אל דרך הישועה. את ההארה שלי אני חב פשוט לקריאת ספר! ספר אחד! כן, מדובר בספר ישן וצנוע, פשוט כמו הטבע. ספר שנראה שגרתי ונטול יומרה, כמו השמש שמחממת וכמו הלחם שמזין אותנו. ספר שמתבונן בנו בטוב לב וברוך, כמו סבתא זקנה, אשר בשפתיים רועדות ומשקפיים על אפה קוראת בו מדי יום.
לספר הזה שם פשוט: התנ"ך. ובצדק רב הוא נקרא גם הכתובים הקדושים: מי שאיבד את אלוהיו, יוכל לשוב ולמצוא אותו בין דפיו; ולזה שמעולם לא הכירו, יפיח הספר את ריח דבר האל. היהודים, שמבינים בדברים יקרי ערך, היטיבו לדעת מה לעשות כאשר נשרף בית המקדש השני: הם הפקירו את כלי הקודש מזהב וכסף, את המנורות ואת הפמוטים, ואף את חושן הכהן הגדול המעוטר באבנים טובות – אבל את התנ"ך הם הצילו.״

דווקא אוגוסטינוס קרוב יותר לרוח דבריו של היינה, בעיקר בכל הקשור לשילוב בין אינטרוספקציה פסיכולוגית, פרטים אוטוביוגרפיים ושאלת האמונה. "וידויים" של היינה נוגעים בעיקר בתהליך ההתרחקות מתפיסותיו הקודמות ובקבלה מחודשת — גם אם מרוחקת — של אמונה באלוהות מונותאיסטית. בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-19 ראה עצמו היינה כמעין פגאני, מושפע מתפיסות פנתאיסטיות, והבחין בין ההלניזם שבחר בו לבין הנטיות הנוצריות והיהודיות שהשתייכו, לדבריו, לזרם הנצרתי.

בשנות החמישים של המאה הוא מתאר מעבר לעמדה מונותאיסטית מתונה, חזרה זהירה לאמונה באלוהות אישית, ודחייה של האתאיזם המובלע שאפיין את דבריו הקודמים. בניגוד לאוגוסטינוס, היינה אינו מספר על חוויה של התגלות או התעוררות רוחנית. לא מדובר בסיפור של "איך נעשיתי מאמין", אלא בהרהור ביקורתי של אדם שכבר השתנה, וכעת תוקף את דעות העבר שלו מתוך ידיעה-שבדיעבד.

אחת ההפתעות הגדולות של הטקסט היא העובדה שהיינה מתייחס בו לראשונה בגלוי להתנצרותו בשנת 1825, זמן קצר לפני שקיבל את הדוקטורט במשפטים מאוניברסיטת גטינגן. בהמשך תיאר את המעבר לנצרות הפרוטסטנטית כ"כרטיס כניסה לתרבות האירופית", ביטוי שהפך למטבע לשון. אך מאחורי האירוניה הסתתר ככל הנראה כאב עמוק. התנצרות לא הייתה תופעה נדירה בקרב יהודים בגרמניה של תקופת הרסטורציה, והייתה לעיתים כלי קידום למי ששאפו להשתלב בשירות הציבורי.

קוד נפוליאון העניק אמנם אמנציפציה ליהודים באזורים מסוימים, אך זו בוטלה לאחר מכן, והשאיפה לקריירה כפרופסור, רופא או פקיד בכיר חייבה לא אחת המרת-דת לנצרות. דמויות בולטות כמו אדוארד גנז, לודוויג ברנה ואפילו היינריך מרקס (אביו של קרל מרקס) בחרו גם הם בדרך זו. ברוב המקרים, כולל אצל היינה, כנראה שלא מדובר באמונה נוצרית כנה: אין ראיות לכך שהשתתף בפולחן כנסייתי או שדבק בתיאולוגיה כלשהי. כשהוא כותב על כך ב"וידויים", הוא טוען שהעדיף את הפרוטסטנטיות משום שלא עוררה בו בושה — הערכה פושרת לכל היותר.

אם כבר נמשך למשהו במסורת הפרוטסטנטית, זו הייתה רוח ההתנגדות, בעיקר כפי שבאה לידי ביטוי בלותר. גם כעת הוא מגדיר את עצמו "פרוטסטנטי מוחה", מי שמוחה הפעם על העיוותים שנאמרו לגביו ולגבי אמונתו.

ראוי לציין שעד שנות החמישים היינה כמעט ולא התייחס להתנצרות שלו, גם לא במכתביו הפרטיים. חודש לאחר שהוטבל, כתב לאחותו רמז מוצפן, ובו אמר שהפך ל"דוקטור במשפטים וגם…", אך לא פירט את ההמשך. הוא הוסיף בהומור שהגשם שירד אתמול הזכיר לו גשם שירד שישה שבועות קודם — רמז לעיתוי הטבילה. גם לחברו הקרוב מוזס מוזר לא כתב על כך בגלוי, ורק כעבור חצי שנה כתב שהצטער על כך שהתנצר, שכן לא מצא קבלה לא בציבור הנוצרי ולא בקרב היהודים.

לכן, עצם ההתייחסות לגיורו בטקסט מאוחר כמו "וידויים" היא יוצאת דופן. אך גם כאן, הוא אינו מתמודד עם הנושא בצורה ישירה. הוא כותב שהסיבה להישארותו בפרוטסטנטיות היא שהדבר איננו מביך אותו כיום — ולא היה מביך אותו גם אז. בהמשך הוא מהלל את תרומת הרפורמציה להפצת התנ"ך וללימוד העברית, ואז עובר לשבח את המסורת היהודית ולהלל את משה כדמות מהפכנית. התשובה לשאלה על היותו פרוטסטנטי מתחלפת פתאום בדיון על יהדות.

ייתכן שהיינה עורך כאן טרנספוזיציה: המעבר הנפשי שעבר במיטת חוליו – עזיבת הגל וחזרה לאמונה – משתקף גם בהתמודדותו המאוחרת עם טבילתו לנצרות. הוא לא מספר על חזרה ליהדות, אך מדגיש שהאמונה באל חיה בו שוב. על הגל הוא מדבר בלעג על אף שבעבר הושפע מרעיונותיו. ייתכן שבעיניו, החזרה אל האל והביקורת על הגל הם גם אמצעים להבחין את עצמו ממומרים אחרים, כמו גנז או מרקס, שהלכו בכיוון הפוך – נטשו את הדת לטבת ההגליאניזם.

ייתכן שכל אלה אינן אלא ספקולציות, אבל המסקנה ברורה: היינה התקשה לעבד את סוגיית התנצרותו. היה לו קשה להכיר בה בפה מלא, והוא לא חדל ללעוג לאחרים שעשו כמותו. רק במיטת חוליו, כשעבר שינוי רוחני נוסף, הרשה לעצמו להעלות את הפרק הזה בפומבי, וגם אז בלוליינות סגנונית ומחשבתית. נפשו של היינה הייתה סוערת בדיוק כמו התקופה בה חי – ואני מוצא בה ריחוק אירוני, אנושיות, ורגש עז, שככל שהם מקומיים יותר ומתכתבים יותר עם רוח הזמן כך הם מתעלים לדרגת אמת על-זמנית, על-אודות יהדות גרמניה ועל-אודות האדם שההיסטוריה מוליכה אותו ממקום למקום ואף בין דתות, אך אינה נוגשת בפנימיותו הזכה.