היסטוריה
היהודי מגליציה שייצג את פקיסטן באו״ם
לפני שנעמיק בספר הזה, ארצה לספר לכם על אדם אחר: מוחמד אסד שמו – שגריר פקיסטן באו״ם, מתרגם ופרשן הקוראן באנגלית שתרגומו נחשב אחד המעולים של המאה ה-20, מחבר האוטוביוגרפיה המונומנטלית ״הדרך למכה״, מקורבם של בני משפחת המלוכה הסעודית ושל מקים הממלכה עבדאלעזיז, אסיר של הבריטים במשך חמש שנות מלחמת העולם השנייה, לוחם למען שוויון זכויות מלא באסלאם, פרופסור, פנסיונר ספרדי, ועוד ועוד…
ובכן, כפי שבוודאי שיערתם, מדובר באותו אדם, אך במובנים רבים – בשניים שונים. לאופולד וייס המיר את דתו לאסלאם בגיל 26 (בשנת 1926) ושינה את שמו למוחמד אסד. זאת בעקבות המפגש שלו עם ערבים ועם יהודים בארץ ישראל בשנים 1922–1923, כאשר תר את הארץ לאורכה ולרוחבה וביקר בכל המדינות השכנות. הספר מעולם לא תורגם לעברית, אך חלקים ממנו יצאו בספר שיתפרסם בשנה הבאה בתרגומי. אלו הרשמים שהותיר המפגש הראשון עם ירושלים ביהודי הצעיר, שכתבם בעודו נוסע ברכבת המנדטורית מירושלים לקנטרה המצרית לגדות תעלת סואץ:
ירושלים נותרת הרחק מאחור, המופלאה שבערים! בזיכרון, הרושם הדומיננטי הוא של קנאות דתית ושל רחובות הנודפים ריח עז של בשר נא ועור, של המוני אנשים שכמו נלקחו מציורים של העולם העתיק, של שווקים פתוחים, של סמטאות מסחר תאוות בצע, רועשות. אין מקום אחר, אפילו לא במזרח, שהחוק השורר בו כה ייחודי לו כמו ירושלים. העיר מתקיימת בעוצמת הווה, היא נטולת היסטוריה באופייה, ועברהּ אינו משמש לה אלא כמזון לתאוותה לחיות את החיים במלואם, עד הקצה ממש. זהו הלבנט הערבי, "העיר הנצחית". ירושלים: נצחית מפני שהיא תמיד בהווה; בעת ובעונה אחת להוטה ושלווה, כול כולה ארצית, גשמית עד היסוד, על אף פעמוניה המצלצלים וכתליה המקוננים. נפלת בין הגויים, הו עיר עתיקה; רחובותייך שקועים, מבעבעים בחיים שהופקדו למשמרת זרה ואינם "חיי אלוהים"; שכן, לפני שנשמת לראשונה, היית יצור אפל של העולם הזה. על פני השטח, בהיבט הפוליטי, ירושלים (ופלסטין בכללותה) היא מקום שבו מצטלבים סכסוכים נוראים החודרים לריאות כמו אבק דק וחונקים את הנשימה; הציונות כבולה ללא-תקנה לכוחות מערביים חיצוניים, ולפיכך היא נפערת כפצע בגוף המזרח התיכון.
אכן, אותו יהודי גליציאני גילה במסעו התנגדות נחרצת לציונות, ועם זאת הקפיד לבקר במושבות הציוניות הצעירות. כאשר הוא מבקר בנהלל, ב-24 ביולי 1922, הוא כותב שהמפגש עם הפועלים היהודים בני מזרח אירופה מחמם את ליבו. ״כשהם מפסיקים לדבר על ׳חייהם החדשים׳,״ הוא כותב, ״הם חושפים בפני דבר מה שאהבתי בילדותי, משהו באותם יהודים בני מזרח-אירופה״.
כאשר החליט לכנות את ספרו ״המזרח הלא-רומנטי״, כיוון למסורת בת מעל מאה השנים של מסעות החניכה (Bildungsreise) ועליות הרגל למזרח של הרומנטיקנים. מסעות רוחניים אלה היו מנת חלקם של אצילים ושל אומנים אירופים כגון שאטובריאן, אלפונס דה למרטין, ובשנים מאוחרות יותר – גוסטב פלובר, הרמן מלוויל, ועוד רבים וטובים. זוהי המסורת שביקר אדוארד סעיד בספרו ״אוריינטליזם״ משנת 1979, כאשר כתב שכתביהם של הנוסעים למזרח נגועים תמיד בשאלות מה ניתן להפיק ממנו וכיצד ניתן לשלוט בו. ספרו של סעיד אינו מוזכר שם, אך אולי הוא מבטא ניצן ראשון של רגישות פוסט-קולוניאלית בעת המסע למזרח – התבוננות חסרת פניות אך לא נטולת רגש, ביקורתיות כלפי כל הצדדים לצד התמסרות לחוויות אוריינטליות באופיין, כמו הקסם שהילכה עליו תרבות האירוח האזורית. וכך הוא כותב על ירושלים בעת ביקורו השני בה, באביב 1923, בעת ״החגיגה המשולבת של כל הדתות״ – פסח, פסחא, וחגיגות נבי מוסא:
יהודי או ערבי, כאן כל אחד חדור שנאה שאין ממנה מוצא – שכן העמים אינם מוכנים להידברות. אין זה מרד של החלש כנגד החזק, או דיכוי מודע של החזק את החלש, אלא שנאה פשוטה בין יריבים. וכאשר תוסיף לכך את גלימות הכמורה השחורות המשוטטות אנה ואלה ברחוב, ואת צלצולם של פעמונים כה רבים – כמעט ולא נותר אוויר לנשימה בירושלים. שלושה קולות מצטלבים ללא הרף, כאומרים זה לזה: אינך שייך לכאן. השווקים הם היוצאים מן הכלל; כמעט ואין שם מקום למריבה או מחלוקת. התאווה העמוקה של האוריינט לחיים נמצאת בהמולה הזו, המבקשת ליטול ולאחוז בכול, ללא גבול. טעמה של ירושלים ייחודי, יוצא דופן; ואף על פי כן, זו אינה עיר המתחבבת על מי שרואה אותה לראשונה.
דמותו של אסד עוררה עניין מסוים בעיתונות של ארץ ישראל הצעירה. בעיתון ״מעריב״, ב-11 ביולי 1952, בכתבה ששמה ״יהודי: נציג פקיסטאן באו״ם״, נכתב:
אותו מחמוד [הטעות במקור, ע"ה] אסאד גולד אמנם לא בהונגריה אולם ראה עולם לא הרחק משם — בווינה. הוא לא היה יועצם של האנטישמיים הגרמניים, אך נתן עצות — לאיבן סעוד, לא פחות ולא יותר. הקריירה של ברנש זה, ששמו האמיתי הוא ליאופולד וייס — ואגב, הוא קרובו של אחד הפרופסורים של האוניברסיטה הירושלמית — השתלשלה לערך כך: ליאופולד וייס היה סופר "פרנקפויטר צייטונג" ובשליחות עיתונו הגיע בשנות העשרים גם לארץ ישראל. פרי נטיעתו זו היה ספר מענין, אילם ואנטישמי ברוחו — שהופיע באחת מהוצאות הספרים בגרמניה.
ובכתבה בעיתון ״דבר״ ב-29 בינואר 1954 הוא הוגדר כסובל מתסמונת ״שנאת היהודי את עצמו״:
המרתו לדת האסלאם, שבאה בהמשך לכך, כמוה בהתנגדותו לציונות, לא הייתה אלא ביטוי נוסף לתסביך של "שנאת היהודי את עצמו". בנוגע להמרתו זו רווחות שתי נוסחאות: אויביו בעולב הערבי מוסרים, כי ב־1924 ירד ליאופולד לחוף ג'ידה, נמלה של סעודיה, והיה בדעתו להמשיך במסעו למכה. אך מכיוון ש"כופרים" אינם מותרים בכניסה לעיר שבה נתגלה הנביא, לא היסס הרבה וקיבל את דת האסלאם. ליאופולד וייס מכחיש נוסחה זו. לדבריו קיבל את דת האסלאם בברלין ב־1926, לאחר שובו ממסעו הראשון בארצות המזרח, ומאז אירח לחברה רק עם מתלמדים ומלומדים ערביים, שהיו פונים אל בירת הרפובליקה הוויימארית.
ניתן לספר עוד ועוד על קורותיו ועל מחשבותיו של אסד. ניתן עוד לחקור רבות על אודות אדם זה, שהפנה עורף ליהדותו והיה למוסלמי, יועץ המלך הסעודי ונציג פקיסטן באו״ם, ולשאול אם אכן היה אנטישמי. אני מזמין אתכם, הקוראים והקוראות, לעשות כן!
