בשנת 1919 הציע ולטר שטייניץ, ביולוג צעיר באוניברסיטת ברסלאו וחבר ארגון סטודנטים יהודי (KJV), להקים בחופי הים התיכון של פלשתינה תחנה למחקר ימי. התנאים האקלימיים והאקולוגיים הייחודיים בארץ, ובפרט המפגש בין הים התיכון ובין ים סוף באמצעות תעלת סואץ, נראו לו כר פורה למחקר. בפרט הוא קיווה לחקור את ההשערה בדבר הגירה לֵסֶפְּסִית, על שם מהנדס התעלה הצרפתי פרדיננד דה לספס, בדבר הגירתם של מינים מים סוף לים התיכון דרך התעלה ולהפך. כמה שנים לאחר מכן, בתמיכת משרדי התנועה הציונית בירושלים, הוא אף סייר בארץ בחיפוש אחר האתר המתאים להקמת התחנה, אלא שהעלויות הגבוהות שנדרשו לשם כך לא אפשרו את מימוש התוכנית. לאחר שעלה לארץ, בשנת 1933, המשיך שטייניץ לנסות ולגייס כספים לפרויקט מנדבנים יהודים ברחבי העולם, בהם אף הברון ויקטור רוטשילד. אלא שבעת משבר בין־לאומי, על אלפי הפליטים היהודים שחיפשו מוצא מגרמניה, וכן מאורעות המרד העברי ביישוב הארץ־ישראלי, נראה פרויקט מעין זה כמותרות.

חלום התחנה למחקר ימי עבר אל היינץ, בנו של ולטר. היינץ למד רפואה בגרמניה, אך בעלייתו לארץ ב־1933 מצא שאין בה משרות רבות לרופאים ופנה לעבוד בתחנת הניסויים החקלאית ברחובות. ב־1936 הקים את המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ופתח בקריירה ארוכה ופורייה בתחום הביולוגיה הימית. לאחר הקמת מדינת ישראל, נכללה בתוך גבולותיה העיר החדשה אילת, וזו הציעה לשטייניץ ולתלמידיו מוצא אל ים סוף ואל החי והצומח הנדירים שבשוניות האלמוגים. על אף המרחק והדרכים המשובשות, הם ערכו כמה וכמה סיורי מחקר במפרץ.

הזדמנות אחרת נקרתה בפני שטייניץ לאחר מלחמת סיני ב־1956. ישראל החזיקה בחצי האי במשך כמה חודשים, ואותם הוא ניצל בתמיכת משרד הביטחון למסעות מחקר באזור שארם א־שייח'. אומנם לא היו למחקר החי והצומח של ים סוף השלכות ביטחוניות כלשהן, אך שטייניץ ראה כאן הזדמנות לקדם את הישגיה המדעיים של ישראל ואת מעמדה בעולם האקדמי הבין־לאומי, שבו הוא היה חבר מכובד. הוא אף כתב מכתב לבן־גוריון ובו ביקש לשכנע את ראש הממשלה בדבר החשיבות של מחקר מעין זה. ב־19 ביוני 1967, שבוע וחצי בלבד לאחר כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, יצא שטייניץ למסע מחקר בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ומשלחות נוספות יצאו בעקבותיו בשנים הבאות כל עוד היה חצי האי בידי מדינת ישראל.

גם לפני מלחמת ששת הימים, בשנים שבהן לא הייתה סיני בידי ישראל, התמיד שטייניץ בהתעניינותו בים סוף. בשנת 1962 הוא יזם והוביל את משלחת המחקר הישראלית לדרום ים סוף (ISRSE) – אל ארכיפלג דחלק (דהלכּ) שבאריתריאה (אז אתיופיה). 18 מדענים, בהם גם חוקרים אמריקאים והולנדים, בילו מספר שבועות בתנאי שטח כשהם חוקרים את הביולוגיה, את הבוטניקה ואת הזואולוגיה של האזור. בארכיונו של שטייניץ נותרו תצלומים רבים מן המסע, שהיה פרויקט מחקר ייחודי במדינה הצעירה וככל הנראה גם הרפתקה אישית בעבורו.

לצד נסיעות המחקר המשיך שטייניץ לעבוד ללא לאות על הקמת התחנה למחקר ימי, שמיקומה נקבע באופן טבעי באילת. בשיתוף פעולה עם חוקרים כמו היינריך מנדלסון, חיים אורן, לב פישלזון וחנן לוינסון – מרביתם יוצאי מרכז אירופה אף הם – הוא סייר בתחנות דומות בעולם וגייס כספים מארגונים יהודיים, מקרנות מחקר גרמניות ואמריקאיות ומוועדות מדעיות של אונסק"ו. ההקשר הגאופוליטי של המחקר הימי התגלה שוב כאשר הוצהר שהתחנה תהיה הזדמנות לשיתוף פעולה עם צעירים ממדינות אפריקה או אסיה, אך המדינות השכנות – והאויבות בשנים הללו, מצרים וירדן – לא הוזכרו כמעט כלל.

התחנה הבין־לאומית למחקר ימי באילת נחנכה לבסוף באוגוסט 1968, כמעט חמישים שנה לאחר ההצעה המקורית של ולטר שטייניץ, שנפטר כמה שנים קודם לכן. היינץ שטייניץ, שטרח רבות להגשמת החלום המשותף של האב והבן, נפטר ב־1971 ולא הספיק ליהנות מפירות עמלו לאורך זמן. התחנה, הנקראת כיום "המכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים", מוסיפה לפעול באילת, לחקור את חיי הים ולנטר את שוניות האלמוגים הנדירות שבו. בימים שבהם אילת והסמיכות לים סוף מוזכרות בעיקר בהקשר של מלחמה ושל מתקפות טילים, חשוב להיזכר בפוטנציאל המדעי של העיר הייחודית הזו, ושל מדינת ישראל בכלל, באזור המורכב שלנו – הן פוליטית והן אקולוגית.