דמותו של וגנר נחשבת לבעייתית גם במולדתו גרמניה – גאווה לאומית מצד אחד ובושה לאומנית מצד שני. יצירותיו נחשבות לגדולות שבאופרה הגרמנית, אך מורשתו הוכתמה בשל כתביו האנטישמיים והערצת הנאצים כלפיו: הוא נודע כסמל לתרבות גרמנית טהורה, הושמע באירועים נאציים רשמיים, וצאצאיו היו בקשרים הדוקים עם הפיהרר, מעריצו הידוע. אך בחינה של חייו מגלה מורכבות משונה, שכן וגנר קיים קשרים מקצועיים ואישיים הדוקים עם מוזיקאים, עם אינטלקטואלים ועם פטרונים יהודים, שחלקם אף היו ידידיו הקרובים ותמכו בו לאורך שנים.  

אחת הדמויות המרכזיות בהקשר זה הוא המלחין ג'אקומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer), יהודי יליד גרמניה, שהיה אחד המלחינים המצליחים והמשפיעים באירופה של אמצע המאה ה־19. בראשית דרכו ראה וגנר במאיירבר מודל לחיקוי ואף נהנה מתמיכתו האישית והכלכלית. מאיירבר סייע לו בקידום יצירותיו וביצירת קשרים מקצועיים, סיוע שהייתה לו חשיבות רבה עבור וגנר הצעיר, שהתקשה לבסס את עצמו בזירה המוזיקלית האירופית.  מאיירבר נחשב למעין פטרון או מנטור של וגנר, אך עם הזמן התקררו היחסים בין השניים, מסיבה לא ברורה.

במאמר ״היהדות במוזיקה״ תקף וגנר את מאיירבר באופן אישי. לטענתו, השפעת היהודים ובעיקר יצירותיהם של מנדלסון ומאיירבר – ששמו לא נזכר במאמר במפורש – קלקלה את הטעם המוזיקלי וגרמה לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית בתקופה שלאחר בטהובן. טענתו העיקרית הייתה כי היהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה אלמנטים של מוזיקה דתית, אשר ניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת ואינה אלא חיקוי של המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של העם (das Volk)". 

מאמר זה פורסם לראשונה ב־Neue Zeitschrift für Musik ("כתב העת החדש למוזיקה") בשנת 1850, תחת שם העט K. Freigedenk ("החופשי בדעותיו"). אף שהמאמר לא עורר תגובות רבות עם פרסומו הראשון, שב וגנר ופרסם אותו כחוברת נפרדת ובחתימת שמו בשנת 1869, לאחר שכבר ביסס את מעמדו כמלחין מרכזי. גרסה זו, שהודפסה לאחר מות מאיירבר, נקבה בשמו במפורש ועוררה סערה ציבורית רחבה. כיום גורסים מספר חוקרים כי הביקורת הזאת לא נבעה רק מאידיאולוגיה אנטישמית, אלא גם מקנאה מקצועית בהצלחה של מאיירבר.

יהודי אחר שווגנר היה בקשר הדוק עימו הוא המנצח הרמן לוי, שהיה חבר קרוב של וגנר ואף ניצח על האופרה ״פרסיפל״ בשנת 1882. על אף הסתייגויותיו המוצהרות של וגנר מהיהדות, הוא העריך את לוי כאומן וכאדם, עד כדי כך שבחר בו לתפקיד מרכזי ביצירתו האחרונה, שראה בה שיא רוחני (אותה יצירה, דרך אגב, דווקא הוחרמה על ידי הנאצים בשל היותה נוצרית מדי). עם זאת, וגנר לא חש בנוח להניח את הניצוח על האופרה, עם הסימבוליזם הנוצרי העמוק שבה, בידי יהודי, וניסה לשכנע את לוי להתנצר, ללא הצלחה. לוי ניצח על ביצוע הבכורה של אופרה זו, והמשיך לנצח עליה עד שנת 1894. הוא היה המנצח גם בהלווייתו של וגנר עצמו, ואף התבקש להיות בין נושאי ארונו.

בין מכריו היהודים של וגנר ניתן היה למצוא את המוזיקאים הגרמנים קארל טאוסיג, היינריך פורגז, יוסף רובינשטיין ואנגלו נוימן. רבים ממעריציו היו אף הם יהודים, ביניהם בנימין זאב הרצל, אשר ציין בכתביו את התרשמותו ממנו:  "במשך החודשיים האחרונים של שהותי בפריז כתבתי את הספר "מדינת היהודים״. הדבר היחיד שהסב לי תענוג בערבים היה שמיעת המוזיקה של וגנר, במיוחד "טנהויזר", אופרה ששמעתיה כמספר הפעמים שהועלתה על הבמה. היא חיזקה את מערכת העצבים שלי ואת נפשי. רק באותם ערבים שהאופרה לא הוצגה בהם, חשתי הרהורים בנכונות מחשבותיי" (1896). שנתיים לאחר מכן אף בוצעו מספר קטעים מתוך האופרה בקונגרס הציוני בבזל. 

העובדה שווגנר קיים קשרים קרובים עם יהודים אינה מבטלת את האנטישמיות שלו, אך היא מחייבת התבוננות זהירה בדמותו. האנטישמיות של וגנר התקיימה בעיקר במישור התאורטי, האסתטי והלאומי. אמנם בעיני המתבונן העכשווי נראה הדבר כסתירה, אך דחייה תיאורטית וקולקטיבית של ״היהדות״ תוך קבלה אישית וסלקטיבית של ״יהודים״ הייתה אופיינית מאוד לאותה תקופה. בנוסף, לקראת סוף חייו הביע וגנר חרטה מסוימת בנדון, בספרו האוטוביוגרפי "חיי" (Mein Leben): "אילו כתבתי עוד פעם על היהודים הייתי אומר שאין לטעון נגדם דבר, אלא שהם ניגשו אלינו, הגרמנים, בטרם עת, כאשר לא היינו מחושלים דיינו כדי להבליע יסוד זה בקרבנו".

בארץ ישראל נותר וגנר דמות מוחרמת. ב־1938, לפני קום המדינה, ביצעה התזמורת הסימפונית הארץ־ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) את הפתיחה של "אומני השירה מנירנברג" בניצוחו של ארטורו טוסקניני. המנצח עצמו סבר כי "ביצוע הפתיחה מהווה אות מחאה נגד התפשטות 'הדֶּבֶר החום' [הנאציזם] באירופה", וכי "אסור להשאיר את וגנר לנאצים". בהמשך אותה שנה תכננה התזמורת לנגן את הפתיחה ל"מייסטרזינגר מנירנברג", אך בעקבות מאורעות ליל הבדולח, שהתרחשו כשלושה ימים לפני הקונצרט המתוכנן, הוחלט שלא לבצע קטע זה. 

מאז הפך וגנר למוקצה. יצירותיו לא נוגנו בפומבי, וגם לא שודרו בערוצים הממלכתיים. כל ניסיון להשמיע את וגנר בפומבי בישראל נתקל במחאות חריפות, אף על פי שבשנת 1998 הוחלט בכנסת כי אין לאסור מראש ובאופן גורף את השמעת יצירותיו של מלחין כלשהו. בשנת 2010 הוקמה  "עמותת וגנר בישראל" במטרה להנגיש את יצירותיו לקהל הישראלי, אך היא נסגרה בשנת 2024. כאשר בשנת 2018 השמיע תאגיד השידור הציבורי מערכה שלמה מתוך האופרה "דמדומי האלים", הדבר גרם לסערה תקשורתית ובתגובה נמסר: "ההנחיות ב'תאגיד' נותרו כפי שהיו – יצירתו של ואגנר לא תושמע ב'כאן'".

האם יום יבוא ונשמע וגנר בישראל? 

לקריאה נוספת:

עירד עתיר, אופרה אנטישמית? בחינה מחודשת של אמנותו של ריכרד וגנר, תל אביב 2023.

נעמה שפי, טבעת המיתוסים: הישראלים, ואגנר והנאזיצם. חיפה, 1999