"בוקר אחד, כשגרגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמש ענקי". שורות אלו פותחות את הנובלה "הגלגול" (Die Verwandlung), אולי הסיפור הידוע ביותר של פרנץ קפקא, אשר מתארת כיצד אדם עובר שינוי פלאי והופך לחרק. האירוע מתרחש בתוך עולם רגיל למדי, בחדרו של גרגור, ממש במיטתו. בהמשך הסיפור אנו למדים על חייו האפורים של הגיבור, החי בדירה עם משפחתו העירונית והמנוכרת הממשיכה את חייה בלעדיו ומפקירה אותו לגורלו המר.

יש מספר מטמורפוזות בעולם הספרות, עוד החל מהעת העתיקה – הזכורות מתוכן הן המטמורפוזות של אובידיוס ושל קפקא. "הגלגול" של קפקא, שנכתב בשנת 1912 ופורסם שנים מספר לאחר מכן, נוטל אלמנט מוכר מהספרות – מטמורפוזה של אדם ההופך לבעל חיים. אך דמויות המיתולוגיה של אובידיוס הופכות לברבור, לברוש או לדוב בשל עונש או בשל גחמת אלים אכזרית, ואילו גרגור הופך לכאורה לחרק ללא שום אזהרה או סיבה. אנו פוגשים אותו לראשונה לא כאדם אלא כיצור דוחה עשוי חוליות, בעל שריון נוקשה, רגליים דקות ובטן חומה. התיאור גרפי כל כך, עד כי אפשר לראות אותו מייד מול עינינו; ותחושות החרדה והגועל חזקות ועוצמתית כל כך, שהסיפור פורץ מהכתב והופך כמעט לחזותי.

קפקא, שהיה בעצמו גם מאייר-חובב, לא רצה בשום אופן שהקורא יקרא את הסיפור כשדמותו של גרגור החרק בראשו. בשנת 1915, לרגל הדפסת הנובלה, כתב קפקא למוציא לאור בקשה שלא יאיירו את החרק עצמו: "כתבת לי לאחרונה שאוטומאר סטארקה יעשה ציור עבור השער של 'מטמורפוזות'. זה גרם לי לחרדה קלה. […] עלה בדעתי שכיוון שסטארקה הוא מאייר, אולי הוא ירצה לתאר את החרק. רק לא זה, בבקשה, רק לא זה! בהחלט איני רוצה להגביל את החופש היצירתי שלך, אך כיוון שאני מכיר את הסיפור טוב יותר, אני מבקש ממך לא להמחיש את החרק בציור. אי אפשר לצייר אותו, אפילו לא להראות אותו מרחוק. […] אם יורשה לי להציע הצעות להמחשה, הייתי בוחר בסצנות מהסוג הזה: ההורים והתובע מול הדלת הסגורה, או טוב יותר, ההורים והאחות בחדר המואר, כשהדלת הפתוחה מובילה אל החדר הסמוך בחושך".

התרגומים הראשונים של כתביו של קפקא מגרמנית היו דווקא ליידיש. המתרגם היה זכריה חנא ברגנר, אביו של הצייר יוסל ברגנר. לא ייפלא אפוא שיוסל ברגנר הושפע מסיפוריו של קפקא ויצר סדרת איורים לציוריו, בהם גם לגלגול. הוא החל ליצור רישומי דיו כבר ב־1956, בקווים חופשיים וזורמים, תמציתיים מאוד וכמעט מופשטים. באיור מאוחר יותר אנו רואים את ברגנר מתאר את גרגור החרק שוכב על המיטה כאשר התפוח שזרק עליו אביו תקוע בבטנו והוא מאזין לאחותו המנגנת בכינור לצד מיטתו. יש בכך חריגה מהסיפור: התפוח נתקע בגבו של גרגור ולא בבטנו, ואחותו ניגנה בכינור בחדר אחר, החדר שאליו הזדחל גרגור למשמע הנגינה הנעימה. לאחר האירוע הזה, שבו העז שוב גרגור לצאת מחדרו למרחב הציבורי, מכריזה האחות שהחרק אינו גרגור הטוב והמוכר, ובכך בעצם גוזרת עליו את מותו. ברגנר התעלם מהצדדים המבעיתים בסיפור ויצר תמונה מתקתקה ומלאת הומור של אחות הסועדת את אחיה על מיטת חוליו. מעניין לציין כי אותה בעתה דווקא כן קיימת באיורים אחרים שצייר ברגנר לדמויותיו של קפקא, כמו למשל בספרו "ציורים לפרנץ קפקא" שיצא לאור בשנת 1990 בהוצאת "שבא".

יצירתו של האומן יגאל תומרקין, לעומת זאת, מתמסרת דווקא לאפלה שבסיפור. בסדרה של חמישה דימויים, מציג לנו האומן שינוי צורה של אדם בורגני, לבוש כובע וחליפה, אשר מבוסס על דיוקנו של קפקא עצמו. דרך הדימויים הוא עובר תהליך בשחור–לבן, תהליך המציג את החשכה בחדרו של גרגור. הדמות אינה עוברת גלגול, אלא מתפרקת לגורמים ומשנה צורה עד לאיבוד מוחלט. השלב האחרון בגלגול הוא גם הדימוי היחיד בעל צבע: כמה כתמים אדומים כדם ואחד כחול–צהוב, המרוחים בגסות מעל כל השחור והלבן. ניתן לראות בפירוק הזה שיצר תומרקין את הליך איבוד הזהות העצמית שעובר גרגור, שאינו מוצג כחרק אלא כאדם, ולא סתם אדם אלא קפקא עצמו. תומרקין גם עיצב בשנת 2000 את כריכות "רופא כפרי" וכן "לפני החוק". הוא יצר עבודות נוספות הנוגעות לקפקא, כולל תחריט של גרגור סמסא החרק.

האומן בן ימינו דמיאן הירסט בחר לחבר בין המטמורפוזות של אובידיוס ובין הגלגול של קפקא. בפסלו "מטמורפוזה" יצר הירסט העתק לפסל יווני קלסי, אישה לבושה בגד עתיר קפלים הדבוק לגופה. היא עומדת על כן, ומבעד לשמלה מבצבצות רגליה, רגלי חרק עשויות פרקים. אותן זרועות חרק בוקעות גם מאזור כתפיה במקום ידיה השבורות, ומצווארה מופיע זוג עיני זבוב עצומות המהדהדות את חזה של הדמות. אין זה חרק ממש, וגם לא בן אדם, אבל זו גם איננה אישה. מדובר במעין יצור היברידי, חדש אך מיתי. הגלגול הוא אלָה שיש לסגוד לה ולפחד ממנה. אין זה היצור חסר האונים והחרד מהגלגול של קפקא, אלא פסל על־זמני, חצי מודרני וחצי קלסי, הנראה מוּכר וזר בו־זמנית ומשתנה בעודנו צופים בו.

ביצירה "מטמורפוזות בעקבות קפקא" של האומנית פאולה רגו, מוצג גרגור כגבר עירום. הוא עלוב, רזה, מוטל חסר אונים בחדר ריק. הגבר בציור מעורטל, חשוף, בטנו דבוקה לצלעותיו. הוא פגיע וחשוף לחלוטין. רגו יוצרת דיאלוג מעניין עם סיפורו של קפקא בכך שאינה מציבה את גרגור על מיטה אלא על כריות ספה שחורות המסודרות כצלב. לצידו זרוקים על הרצפה ירקות ופירות, הזבל שהביאה אחותו של גרגור להזינו לאחר השינוי. עיניו עצומות: אולי הוא ישן; אולי הוא מת; אולי  יקום לתחייה? זהו גלגולו של קפקא, אך גם גלגול נוסף. גרגור של רגו אינו חרק אלא ישו מודרני, קדוש מעונה וקורבן של החברה המודרנית. יצירה זו, עם עוד עשרות יצירות העוסקות ביצירתו של קפקא, הוצגה באוקטובר 2023 בתערוכה מיוחדת בווילה שטוק בעיר מינכן לציון מאה שנים למותו של קפקא.

קפקא לא היה יכול לנחש כיצד ישפיע סיפורו על עולם התרבות. בעקבות הנובלה פרי עטו נוצרו סרטים קצרים, מחזות ואפילו רומן גרפי – כולם נותנים ביטוי חזותי לאותו שרץ אומלל. ובכל זאת, מעניין  לשאול ולראות  כיצד הופיע הסיפור דווקא באומנות הפלסטית, ובייחוד באומנות העכשווית של המאה הנוכחית, המעניקה לסיפור קריאה מזווית אחרת. האומנות אינה מהססת לתת פרשנות חדשנית ומשמעויות נוספות לסיפור בעזרת חיבור חזותי לאלמנטים נוספים שאינם בהכרח גלויים בסיפור עצמו. מפתיע יותר מכול הוא אולי הניתוק מדמותו של החרק. בהתבוננות ביצירות השונות עולה התהייה אם גרגור באמת הפך לשרץ: והרי בסיפורו של קפקא איננו עדים בהכרח להפיכתו של אדם לחרק, אלא לאדם הרואה את עצמו הופך לכזה – העלילה כולה מסופרת מנקודת מבטו של גרגור החש בעצמו בגופו החדש, בטעמיו המשתנים, ובקולו. האם עלינו להאמין לו? ואולי זאת הסיבה למכתבו של קפקא למוציא לאור ובו הבקשה שלא יציירו חרק בכריכת הנובלה? ייתכן שאותה בקשה סימנה את כוונתו האמיתית של קפקא: לא מדובר בטרנספורמציה גופנית אלא תצורה מבעיתה של תודעה. עטיפת הספר המקורית באיורו של סטארקה הציגה גבר האוחז בראשו בייאוש. האדם מעולם לא הפך לחרק – הכל בראש.