באולם קונצרטים בברלין, שנים רבות לאחר שדממה, עלתה מן האוב מוזיקה נשכחת. אלה היו צליליה של רביעיית מיתרים שנכתבה בלהט המודרניזם של שנות ה-20 אך נדחקה אל הצללים עם עליית הנאצים. יצירתה של בריגיטה שיפר – שם שכמעט ונמחק מדפי ההיסטוריה. מי הייתה האישה הזו, שהקריירה שלה נעה בין אולמות הקונצרטים של ברלין לסמטאותיה של קהיר, בין מחקר חלוצי במדבריות מצרים לבימות האוונגרד של אירופה שלאחר המלחמה? סיפורה הוא סיפור על גשרים – בין תרבויות, בין תקופות, ובין עולמות מוזיקליים. זהו סיפורה של מלחינה, חוקרת פורצת דרך, פדגוגית, ואשת רוח יהודייה, שגורלה הפך אותה למתווכת קוסמופוליטית יוצאת דופן, ושהעולם רק עכשיו מתחיל לגלות מחדש את מורשתה העשירה.

המסע של בריגיטה שיפר החל בברלין של 1909, שם נולדה להורים יהודים. אך ילדותה לא הייתה נטועה במקום אחד. היא התעצבה בין נופיה של שווייץ לבין האווירה הבינלאומית של אלכסנדריה, אליה עברה משפחתה בשנת 1923. התנועה המתמדת בין אירופה למזרח התיכון וההשכלה הרב-לשונית שרכשה (בבגרותה שלטה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וערבית) טבעו בה חותם עמוק. כששבה לברלין ללימודים גבוהים, היא נשאה עמה פרספקטיבה רחבה ונדירה. היא התקבלה לבית הספר הגבוה והיוקרתי למוזיקה, שם למדה קומפוזיציה אצל המלחין היינץ טיסן, ובמקביל העמיקה בפילוסופיה, מוזיקולוגיה ואתנולוגיה באוניברסיטה, תחת הדרכתם של שניים מענקי התחום, קורט זקס ואריך מ. פון הורנבוסטל. הכשרתה הכפולה, כמלחינה וכחוקרת, הכינה אותה למסלול ייחודי משלה.

נקודת המפנה בחייה הגיעה בשנת 1932. באותה שנה התקיים בקהיר אירוע מכונן: הקונגרס הבינלאומי הראשון למוזיקה ערבית, שהפגיש לראשונה מוזיקאים וחוקרים ערבים ואירופים. שיפר הצעירה, ככל הנראה, הייתה בין המשתתפים. אף שנוכחותה שם, כמו נוכחותן של נשים רבות אחרות, לא תועדה כראוי, המפגש הזה הצית את דמיונה. לפתע, התיאוריות שלמדה בברלין על "מוזיקולוגיה השוואתית" פגשו את המציאות התוססת של החיים המוזיקליים במצרים. החיבור הזה הגדיר מחדש את דרכה.

בעידוד מוריה, ותחת חסותו של ארכיון הפונוגרמות בברלין, יצאה שיפר למסע מחקר חלוצי בנווה המדבר המבודד סיווה שנמצא כיום במצרים, בין השנים 1932 ו-1933. מצוידת בציוד הקלטה מסורבל, תיעדה את המוזיקה העתיקה של הקהילות הברבריות (אימאזיע'ן) המקומיות, לעיתים יחד עם עמיתה, האתנומוזיקולוג הנס היקמן. עבודת השדה הזו הולידה את עבודת הדוקטורט שלה, "נווה המדבר סיווה והמוזיקה שלו", שפורסמה ב-1936. היא שילבה בה תיעוד נדיר וניתוח אנליטי מדוקדק.

עם עליית הנאצים לשלטון, שיפר סולקה מלימודיה בברלין בשל יהדותה. רק בזכות התערבותו של המנחה שלה, ארנולד שרינג, היא הצליחה להשלים את הדוקטורט מרחוק ולשוב למצרים ב-1935 – הפעם לא כאורחת, אלא כגולה. מצרים הפכה למקלט ולבית. באותה שנה נישאה להנס היקמן בניקוסיה, לאחר שהקונסוליה הגרמנית בקהיר סירבה להשיא "זוג מעורב".

לאחר פרידתם ב-1938, שיפר בנתה לעצמה קריירה עצמאית ומפוארת בקהיר, והפכה לדמות מפתח במערכת החינוך והתרבות המצרית. היא כיהנה כפרופסור למוזיקה במכון לחינוך נערות (שלימים הפך למכון הגבוה לאמנויות יפות לנשים), עמדה בראש החוג למוזיקה, שימשה כקצינת מוזיקה במשרד החינוך המצרי, ולאחר המלחמה לימדה בקונסרבטוריון הממלכתי החדש. במקביל, במהלך מלחמת העולם השנייה, תרמה למאמץ המלחמתי כשהאזינה וליקטה מידע משידורי רדיו גרמניים עבור הצבא הבריטי. תפקידיה הרבים מיקמו אותה בצומת מרכזי של עיצוב דור חדש וקוסמופוליטי לאחר המלחמה.

לצד עבודתה הממסדית, שיפר המשיכה להלחין. יצירותיה, שרבות מהן אבדו, ממפות את מסעותיה בין העולמות. רביעיית המיתרים שכתבה בברלין הופצה רק בחוגים פרטיים, בשל האווירה האנטישמית הגוברת באקדמיה. בקהיר המשיכה ליצור מוזיקה קאמרית ומקהלתית, כולל "קונצ'רטו גרוסו" ו"מיסה ברוויס". בשנת 1943, זכתה רביעיית המיתרים שלה בפרס יוקרתי בתחרות בקהיר, שבה ישב בחבר השופטים לא אחר מאשר ליאו קסטנברג, איש החינוך המוזיקלי הדגול שגלה גם הוא מגרמניה. עם הזמן, עבודתה הביקורתית והחינוכית תפסה את מרכז הבמה, אך צלילי יצירותיה המשיכו להדהד, גם אם בשקט.

לאחר המלחמה, שיפר חידשה את קשריה עם אירופה והפכה לדמות מפתח בשיח המוזיקלי הבינלאומי. החל מ-1950, היא הפכה למשתתפת קבועה בקורסי הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטאדט, המכה של האוונגרד האירופי. היא הייתה, ככל הנראה, האישה הראשונה שהרצתה שם, כשהביאה לקהל האירופי הרצאה מרתקת על "חיי המוזיקה במצרים". היא שימשה כצינור מקשר, כשגרירה של עולם מוזיקלי שלם אל לב השיח המודרניסטי. ב-1963 עברה ללונדון עם בן זוגה עד סוף חייה, סוחר העתיקות אוסוולד בורכארד. משם, במשך שני עשורים, ניהלה קריירה משגשגת כמבקרת מוזיקה וככתבת עבור כתבי עת נחשבים בבריטניה, גרמניה ושווייץ, וסיקרה את הפסטיבלים החשובים ביותר ביבשת.

אחת הסיבות שסיפורה של שיפר צף ועולה כעת במלוא הדרו היא העובדה שהתכתבויותיה הרבות שרדו. ארכיונים ברחבי העולם, כולל ארכיון מרכזי בספרייה הלאומית בירושלים, שומרים על מכתבים שכתבה וקיבלה מדמויות מפתח בעולם המוזיקה של המאה ה-20: המנצח הרמן שרכן, המלחינים פייר בולז ולואיג'י דאלאפיקולה, המבקר הנס היינץ שטוקנשמידט ועוד רבים. מכתביה מקהיר הם מסמך אנושי ואינטלקטואלי מרתק, החושף רשת קשרים ענפה שפעלה למרות הגלות והמרחק הגיאוגרפי, ומצייר אותה כ"כתבת של המודרנה" מלב העולם הערבי.

מורשתה של בריגיטה שיפר מורכבת ועשירה. זהו אינו רק סיפור טרגי על אובדן וגלות, וגם לא סיפור פשטני על גאולה ותקומה. זהו סיפור חייה של אישה שבנתה עולמות. מודרניסטית יהודייה מברלין שנאלצה לברוח, ובמקום לשקוע בייאוש, סייעה להקים את מוסדות המוזיקה של מצרים. חוקרת שתיעדה מסורות עתיקות בכלים ובתפיסות של זמנה, והותירה אחריה אוצר שניתן ללמוד ממנו גם היום. אשת שיח שהביאה את קהיר לדרמשטאדט ואת ברלין לקהיר. והמוזיקה שלה, ששבה להישמע באולמות הקונצרטים, מוסיפה גוון חדש, עשיר ומפתיע, למאה העשרים שאנו עדיין לומדים להכיר.