בין המאה ה־19 לתחילת המאה ה־20 הייתה העיר ברלין מעצמת אופנה הודות לחנויות הכולבו ולמפעלי הטקסטיל היהודיים. עם עליית הנאצים לשלטון הולאמו אותם מפעלים ובעליהם היהודים נשלחו למחנות ההשמדה, שם אולצו לתפור מדים לצד אופנה עילית. בני המזל שהצליחו להימלט לפני כן היגרו לניו יורק – שם שגשגו אט־אט בתי הכולבו היהודיים ברובע האופנה (Garment District) ברובע מנהטן. קראו על מאה שנים של אופנה יהודית אבודה.

במאה ה־19 היו שניים מבתי האופנה הגדולים ביותר בגרמניה שייכים ליהודים – האחד לוולנטין מנהיימר והאחר להרמן גרסון. מנהיימר נחשב למי שפיתח במאה ה־19 את שיטת ייצור הבגדים המוכנים מראש בטווח מידות סטנדרטי — זמין לקנייה וללבישה מיידית, היישר מהקולב. שיטה זו שינתה את כללי המשחק והפכה את ברלין למעצמת אופנה, כאשר תשעים אחוזים מבתי העסק בתחום היו בבעלות יהודית. חידושים נוספים של גרסון, שאף הלביש את החצרות המלכותיות של אנגליה ושל פרוסיה, היו תאי מדידה סגורים ומוארים בבית הכולבו שלו, וכן תגי מחיר שהוצמדו לבגדים ואפשרו ללקוחות עצמאות בחלל הכולבו, ללא הזדקקות למוכרים, לחייטים או ליועצים. אותם חידושים הניחו את היסודות לתעשיית האופנה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום – אופנה המציעה מוצר מסחרי במחיר זול ובאיכות טובה.

בשנות השלושים, עם עליית הנאצים לשלטון, נעשה אותו סגנון של ביגוד מוכן דוגמה שלילית למה שכּונה "הניוון היהודי". בתי העסק סבלו מהתנכלויות שונות ומהגבלות, ואלו הובילו לסגירתם או להשתלטות הנאצים עליהם. כך נותרו בברלין בשנת 1939 רק כתשעים בתי אופנה בבעלות יהודית – מתוך כ־2,700 העסקים שפעלו באזור ההאוספוגטייפלאץ (Hausvogteiplatz), שהיה מרכז האופנה הברלינאי. באותו מרכז היו כ־95 אחוזים מתעשיית הטקסטיל בגרמניה – שהייתה התעשייה השנייה בגודלה במדינה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחו היהודים המעטים שעוד נותרו אל מחנות הריכוז והעבודה, ואותם בתי עסק נבזזו או הולאמו. אף אחד לא שרד, ורובם ככולם נרצחו במחנות ההשמדה השונים.

האופנה תפסה חלק מרכזי תחת השלטון הנאצי, שביקש לייצר מראה חדש לגרמני הארי. בשנת 1933 הוקם בגרמניה "המכון לאופנה גרמנית", ותפקידו היה לכבוש את אירופה בעזרת "הטעם הגרמני", או במילים אחרות — לנקות את תעשיית האופנה הגרמנית מהיהודים ששלטו בה ולהביס את ההוט קוטור הצרפתי. לא היה מדובר בלבוש אקסטרווגנטי. להפך, הכיוון היה יצירת סגנון צנוע בצבעים של שחור, אפור וחום, ללא מחשופים ובחצאיות ארוכות – עד מתחת לברך – כתשובה ניצחת לפריצוּת הצרפתית: "אנו יודעים שזונות פריזאיות קובעות את הקו לנשות גרמניה, שהאופנה 'העילית' נרקחת בידי אופנאים יהודים בשיתוף פעולה יאה עם אילי תעשיות הטווייה והאריגה".

מעבר לתהליכי האריזציה וגנבת הרכוש – בין שהיה מדובר במפעלים ובין שהיה מדובר בבגדים עצמם – יש הוכחות חותכות לכך שלכל הפחות ב־18 מחנות עבודה וריכוז הוקמו בתי מלאכה להכנת בגדים בכפייה ליהודים ששהו במקום. אותם בגדים הועברו לידי יצרנים שונים, בהם הוגו בוס ו־C&A. ידוע כי ברבים ממחנות הריכוז וההשמדה תפרו האסירים טקסטיל ומדים עבור קציני האס־אס והוורמאכט וכן עבור תעשיית האופנה הגרמנית. למרות השאיפה לייצר טעם גרמני צנוע ומיליטריסטי, הגנדרנות נותרה בקרב 'האצולה' הנאצית.

אחת הדוגמאות המזעזעות לכך היא מה שנקרא "סלון אופנה אושוויץ", שבו מעצבים גרמנים שלחו דוגמאות עיצוב למחנות, ושם נאלצו לייצר בגדים לנשות קציני האס־אס והחברה הגבוהה. הדוויג הס, רעייתו של מנהל מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, הקימה במחנה סטודיו לתפירה עילית, ובו הועסקו מעל עשרים אסירות יהודיות שהתמחו בתפירת אופנה גבוהה. חומרי הגלם לאותם בגדים יוקרתיים הופקעו מהקורבנות שנשלחו אל תאי הגזים – הישר מהמחסנים הידועים לשמצה שנמצאו לצד המשרפות שבהן אחסנו את הסחורה הגנובה. הבגדים שתפרו היו שמלות ערב לנשות הקצינים הבכירים במחנה, וכל תופרת נדרשה לייצר שתי תלבושות מלאות עבור כל לקוחה – כובע, תיק, שמלה ושאר אביזרים – עבודה של מעל 12 שעות מדי יום ביומו. אותם בגדים נאספו בשבת ונלבשו באירועי הבידור שקיימו הקצינים לעצמם, כגון קונצרטים וארוחות חגיגיות. סלון זה שירת גם לקוחות בברלין, והייתה לו רשימת המתנה ארוכה של מעל חצי שנה. בראש הרשימה תמיד עמדה הס כמובן.

חשוב לציין שעוד לפני שתי מלחמות העולם, בשל הפוגרומים הרבים באירופה, הייתה הגירה מסיבית של יהודים לעיר ניו יורק, בהם סוחרים ויבואנים של טקסטיל. תעשייני האופנה ששלטו בעיר אסרו על קבלת מהגרים לעבודה, ועל כן הקימו במנהטן המהגרים היהודים תעשיית אופנה וטקסטיל משלהם, באזור שזכה לשם "מחוז האופנה" (Garment District). עד שנת 1910 הייתה תעשיית האופנה היהודית כחצי מכל כוח העבודה התעשייתי בעיר. לאחר שתי מלחמות העולם, בין היתר בזכות ההגירה המסיבית, הייתה צמיחה גדולה של בתי כולבו בבעלות יהודית בעיר. אחת הדוגמאות לכך היא "בי אלטמן", בבעלותו של בנימין אלטמן, יהודי ממוצא גרמני. אומנם תעשיית האופנה היהודית של ברלין אבדה, אך היא לא נעלמה. שדרות בתי הכולבו, האופנה הסיטונאית והחידושים הרבים של בתי העסק הברלינאים אומצו לחיק האמריקני, ומשם אל העולם כולו.

לקריאה נוספת:

לוסי אדלינגטון, "התופרות מאושוויץ". תרגום: עפר קובר, הוצאת מטר: 2023.

לאה גולדשטיין. "מטרופולין האופנה בברלין: חיסול תעשיית האופנה היהודית בברלין בשנות השלושים", יד ושם ירושלים, גיליון 90 (2019).