הרמן אלרן נולד בשנת 1892 בעיר קרלסרוהה שבגרמניה לקלרה ולאיגנץ. ב־1881 הקים אביו את בנק איגנץ אלרן, בתקופה שבה לא היה בנק שעסק במסחר מניות בעיר. הרמן החל לעבוד בבנק בגיל 16, תחילה בעבודות זוטרות – שליחויות, הדבקת בולים והדלקת האש בהסקה בתחילת השבוע או לאחר ימי חג. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1911, הוא החל בהתמחות בפרנקפורט בבנק ארנסט ורטהיימבר (Wertheimber). כעבור שנה וחצי פרש כנפיים ועבר להתמחות בלונדון בבנק סמואל מונטגיו, שם נשאר עד שנת 1914. שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר הרמן אלרן לגרמניה כדי להתגייס, ובמלחמה שירת בכוחות הרפואה. בנובמבר 1916 הוא נפל בשבי בקרב על הסוֹם (Somme) ושהה במחנה שבויים כשנתיים עד לשחרורו בספטמבר 1918. כשחזר לביתו בקרלסרוהה, הוא מצא משפחה אבלה. אביו נפטר בשנת 1917 ואחיו פליקס נפל במלחמה במאי 1918. כך הפך אלרן בשנת 1919, בגיל 26, לשותף מלא בבנק עם גיסו עמנואל פורכטהיימר. בשל ניסיונו הרב של אלרן בבנקאות בין־לאומית הפך בנק איגנץ אלרן לידוע בהתמחותו בניירות ערך זרים והצליח לרשום הישגים נאים למרות האינפלציה בתחילת שנות העשרים והשפל הכלכלי בתחילת שנות השלושים.

הרמן אלרן היה ציוני מנעוריו. התעניינותו בציונות הפכה את בית המשפחה למרכז ציוני שמשך אליו פעילים ציונים כמו קורט בלומנפלד, ארתור הנטקה, מרטין בובר ואלפרד קליי. משיכתו לציונות גם הביאה אותו לבקר בארץ ישראל בשנת 1931, ולאחר הביקור הוא חזר לביתו נחוש לשוב לארץ ישראל ולגדל בה תפוזים. אולם התוכניות להגירה ולהשקעה בארץ נבלמו לנוכח האיסור על חברות גרמניות להוציא כספים מגרמניה החל מיוני 1931. עליית הנאצים לשלטון הביאה לשינויים מהותיים שחייבו חשיבה מחדש על עתיד הבנק ועל עתידה של המשפחה. האווירה האנטי־יהודית ברחוב הוחמרה בשנת 1933 והובילה ליצירת דחיפוּת גדולה אצל חלקים נרחבים מיהדות גרמניה לנסות ולמצוא דרכים שתאפשרנה להם להגר. החל מיולי 1933 התנהל משא ומתן בין הסוכנות היהודית, ההתאחדות הציונית הגרמנית ומשרד הכלכלה של גרמניה לאפשרות שיהודים גרמנים יוכלו להגר לארץ ישראל ולקחת עימם חלק מרכושם. המחשבה הייתה שניתן יהיה לשכנע את הגרמנים להוציא רכוש יהודי מגרמניה באמצעות יצוא סחורות גרמניות לארץ ישראל – כך תתאפשר הנעת גלגלי התעשייה הגרמנית שהואטה בשל החרם האנטי־גרמני. בזמן שבו התנהלו הדיונים על מה שנחתם לאחר מכן בתור "הסכם ההעברה", ניסה הרמן אלרן לשכנע את אנשי משרד הכלכלה של גרמניה לפתוח סניף של בנק אלרן בארץ ישראל. הוא טען כי השוק הארץ־ישראלי הוא אדמת בור שאפשר להופכה למניבה מאוד, וכי כלכלת גרמניה תוכל לצאת נשכרת מההתפתחות הכלכלית בארץ ישראל. בהתכתבות עם משרד הכלכלה של גרמניה בשנת 1933 אלרן מציין את חשיבותו של נמל חיפה, את חיוניותו של צינור הנפט המועבר מעיראק, את התפתחות ענף התפוזים ואת האפשרויות הגלומות בנהר הירדן ובים המלח. לאכזבתו הרבה, שלטונות גרמניה סירבו לבקשתו. אלרן יצא אפוא בגפו בנובמבר 1933 לארץ ישראל כדי לפתוח בנק בתל אביב. אשתו בסי וארבעת ילדיהם הקטנים נותרו בקרלסרוהה והצטרפו אליו רק מאוחר יותר. הסניף הראשון של בנק אלרן נפתח ב־25 בדצמבר 1933 ברחוב רוטשילד 7 בתל אביב, וכבר בשנת 1935 עבר למבנה מרווח יותר ברוטשילד 3, שהיה לסניף הדגל של הבנק עד לסגירתו בשלהי שנות השישים.

בנק אלרן ובנקים נוספים שפתחו יהודים־גרמנים – כגון בנק פויכטונגר או בנק יפת – הביאו עימם הון וקשרים בין־לאומיים. הם פיתחו מגוון של שירותים שנועדו לסייע ללקוחותיהם לפתח את עסקיהם. הבנקים הגרמניים היו מבחינות רבות מובלעות של סגנון עצמאי, עקשנות, תבונה ונימוסין. הם לא עבדו בבנקאות של פס ייצור, אלא תפרו חליפות על פי מידותיהם של הלקוחות. הם הביאו לבנקים שבבעלותם את תרבות המעמד הבורגני שעליה התחנכו. על רקע השגשוג המקומי היחסי יצרה מלחמת העולם השנייה צורך מיידי לסייע ליהודים שנותרו באירופה. היכולת להושיט סיוע הייתה מצומצמת מפאת הגבלות התנועה שהוטלו על היהודים בשטחים שהוכרזו שטחי אויב לאנגליה. בדצמבר 1940 ביקש בנק אלרן לסייע ליהודים בצרפת הכבושה. אלרן כתב למזכיר הראשי של ממשלת המנדט ג'ון מקפרסון וביקש ממנו לסייע ליהודים גרמנים שנמצאו בתנאים קשים בגבול ספרד. את העזרה, על פי הצעת אלרן, ניתן להגיש על ידי כספים שיש לבנק אלרן בבנק במרסֵי. אומנם אי אפשר להעביר כספים אלו לארץ ישראל, אך אפשר לטענתו לעשות בהם שימוש בצרפת עצמה. כיוון שצרפת נחשבה בעת ההיא מדינת אויב, ביקש אלרן את אישורו של מקפרסון לעשות שימוש בכספים אלו לעזרת הפליטים. בתחילה סירב מקפרסון להצעה. טענתו הייתה כי לא זו בלבד שצרפת הפכה למדינת אויב, אלא שאף היא עצמה חדלה להעביר כספים לאנגליה. אך אלרן לא ויתר. הוא הבהיר למקפרסון כי אין מדובר בהעברה של כספים אלא בשחרורם במרסֵי, והלה התרצה. אין אנו יודעים אם כספים אלו אכן השתחררו ושימשו את יהודי גרמניה בצרפת, אך ברור הוא כי ממשלת וישי נקטה כלפי היהודים שבשטחה צעדי נישול והחרמת רכוש כפי שנקט הממשל הנאצי בגרמניה.

לאחר קום המדינה נבלם לאיטו שגשוגם של הבנקים הגרמניים. הירידה בכוחם של הבנקים ושל המפעלים הקטנים, וכן העלייה של בעלי ההון המקורבים למקבלי ההחלטות הפוליטיות, השפיעו עליהם במידה ניכרת. בעבר הם נמנו עם קובעי המדיניות במערכת הבנקאית היישובית, ואילו כעת הם שימשו בתור שחקני משנה במערכת בנקאית ריכוזית, בעלת בנק מרכזי קובע מדיניות, שבה הבנקים הגדולים משרתים את הציבור הרחב הכולל מעתה מאות אלפי מהגרים חסרי הון שכבר לא היו קהל היעד המועדף על הבנקאים האישיים. היחסים בין הרמן אלרן ובין דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר והנגיד הראשון של בנק ישראל, היו מתוחים, וחוק בנק ישראל משנת 1954 העצים את הריכוזיות במשק.

היחסים עם גרמניה לאחר קום מדינת ישראל שימשו גורם פעולה מניע משמעותי עבור הבנקים של יוצאי גרמניה. הסכם ההעברה של שנות השלושים, שבו היה ליוצאי גרמניה תפקיד מרכזי ביותר, השפיע עמוקות על האופן שבו תפסו קברניטי המדינה הצעירה את הסכם השילומים ואת הקשרים עם גרמניה המערבית בראשית שנות החמישים. הסכם ההעברה יצר במידה רבה את המערך ואת התבנית להסכם השילומים בתחילת שנות החמישים, מתוך האפשרות לשאת ולתת עם גרמנים באופן ישיר ומתוך משא ומתן על רכוש ועל דרך העברתו למדינת ישראל. גם במקרה זה נרתמו אנשי המעשה לעניינים שבחומר, וגם כאן נרתמו הבנקים הגרמניים לסייע למקבלי כספי הפיצויים האישיים. ואכן, הסכם השילומים נתן זריקת עידוד לבנקאות גרמניה, וחברת ההשקעות של בנק אלרן וכן חברת י"ל פויכטוונגר השקעות, שהוקמו ב־1952, שימשו כלי ראשי בהעברת פיצויים במסגרת הסכמי השילומים.

בנק אלרן הגיע לשיאו בתחילת שנות השישים עם 16 סניפים וכ־500 עובדים. בשנת 1966, בשיא תקופת המיתון, נחתמה עסקת מיזוג בין בנק פויכטוונגר ובין בנק אלרן. מיזוג זה התרחש בעת שבנק פויכטוונגר היה על סף פשיטת רגל, וללא הבהרת מצבו הכלכלי של הבנק להנהלת בנק אלרן טרם המיזוג, ובוצע כניסיון לייצב את מאזן הבנק באמצעות כספי בנק אלרן. חובותיו של בנק פויכטוונגר התגלו לציבור בשנת 1967, עת הועבר לניהולו של בנק ישראל. הדיון הציבורי שהתעורר בעקבות הסתבכותו של בנק פויכטוונגר הביא בסוף שנות השישים לבריחת משקיעים מבנק אלרן ולפירוקו.

כך הגיעה לסיומה תקופת הבנקים היהודיים־גרמניים הפרטיים. בנקים אלו הביאו עימם תרבות בנקאית ממוסדת שנשענה על יחס אישי, על מסחר בקנה מידה גדול ועל אמינות ללא פשרות. הקשר האישי בין הבנקאי ללקוחותיו ונגישותו של הבנקאי יצרו הזדהות בין הלקוחות ובין הבנקים הגרמניים בארץ ישראל של שנות השלושים והארבעים. בנקים אלו פנו לקהל יעד מסוים, כלומר לאותם מהגרים־עולים ממרכז אירופה, ברובם דוברי גרמנית. הם יצרו לעצמם תדמית אירופית שלא זו בלבד שהתקבלה באהדה בקרב חוג הלקוחות, אלא שהיא אף זוהתה כתג לאיכות ולאמינות. בנקים אלו, שזוהו כגרמניים, היו מבחינות רבות חוליה מקשרת חברתית־תרבותית בין ארץ המוצא ובין המולדת החדשה. בכך הם אפשרו הן לעובדי הבנקים והן לקהל הלקוחות לשמור על זיקה עסקית ותרבותית למולדת הישנה.