מאת נעמה יגר פלוס

בית הכנסת בורנפלאץ (Bornplatzsynagoge) נחנך בקול תרועה רמה בספטמבר 1906 ברובע גרינדל ה"יהודי" בעיר המבורג. לראשונה נבנה בהמבורג בית כנסת באופן גלוי, ברחוב מרכזי, ולא צפון מאחורי מבנה או בסמטה המסתירה אותו מהעוברים והשבים. בית הכנסת הכיל 1,200 מקומות ישיבה (700 מושבים לגברים ו־500 לנשים), והיה לבית הכנסת הגדול ביותר בצפון גרמניה ולאחד הגדולים בגרמניה כולה. עיצובו ומיקומו של בית הכנסת נועדו להדגיש את השוויון הפוליטי והמשפטי שהשיגו היהודים ואת השתלבותם בחברה הסובבת. כיפת בית הכנסת התנשאה מבחוץ לגובה של 39 מטרים, וסגנונו האדריכלי הניאו־רומנסקי נחשב כביטוי לסגנון "לאומי, גרמני ונוצרי".

בסמוך לבית הכנסת עמד המבנה של הקהילה היהודית, שכלל את משרדי הנהלת הקהילה, מקווה טהרה, חדרי קריאה ולימוד ועוד. בסמוך לבית הכנסת נבנה ב־1911 המבנה החדש של בית הספר "תלמוד תורה" (Talmud-Tora-Schule), שנוסד עוד ב־1805. בית הספר נפתח מחדש בשנת 2007 באותו מבנה, ובו לומדים כיום תלמידים יהודים ולא יהודים תושבי המבורג. שיטוט אקראי ברובע "גרינדל" מגלה כמעט על כל שעל "אבני נגף", המלמדות על הדיירים היהודים שאכלסו בעבר בהמוניהם את השכונה.

עיתונות התקופה עקבה אחרי בנייתו ופתיחתו של בית הכנסת "בורנפלאץ". כך למשל ב־Jüdische Rundschau שנדפס בברלין נכתב ב־15.06.1906 כי –

הבנייה החיצונית נמצאת כעת לקראת סיום, והאומנים כבר עובדים על הפְנים, כך שניתן יהיה לחנוך את בית התפילה החדש בספטמבר השנה. חלונות הזכוכית המעוצבים יהיו גולת כותרת ייחודית, ועל פי תקנה חדשה, הוחלט שעד מחצית מהקירות הפנימיים יכוסו בשיש אמיתי. ארון הקודש, העשוי כולו משיש לבן, יותקן גם הוא בעתיד הקרוב.

ב־21.09.1906 דווח בעיתון Der Gemeindebote, שיצא אף הוא בברלין, על אירוע חנוכת בית הכנסת, לרבות פירוט מזמורי התהלים שהושרו, וכן תפילה לשלום הקיסר שנשא רב הקהילה בעברית, ותפילה בגרמנית לשלום המדינה, העיר והקהילה.

אך בית הכנסת לא האריך ימים. בפוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938 העלו הנאצים את בית הכנסת באש, ובהמשך כפו על הקהילה היהודית להשלים את הריסתו ואף לממן אותה. שטח בית הכנסת הולאם והועבר לרשות הרייך. בית הכנסת בהמבורג לא היה היחיד כמובן; בפוגרום ליל הבדולח הוצתו ונפגעו למעלה מ־1,400 בתי כנסת ברחבי גרמניה ואוסטריה, וגם במקומות אחרים נדרשו יהודים לשלם על נזקי ההרס. מרבית בתי הכנסת שנחרבו, למותר לציין, לא נבנו מחדש.

זמן מה לאחר מלחמת העולם השנייה שימש השטח של בית הכנסת "בורנפלאץ" חניון ציבורי, ובמלאת חמישים שנה לחורבן בית הכנסת, בנובמבר 1988, פוּנה החניון, ובמקומו הונחה אנדרטת־פסיפס שסימנה את גבולות המבנה, בעיצובה של האמנית מרגריט קהאל.

בספטמבר 2023 החליט הפרלמנט של המבורג להשיב באופן רשמי את שטח בית הכנסת לקהילה היהודית, וזו מיהרה להכריז על תחרות אדריכלים לתכנון בניית בית הכנסת החדש. מימון הבנייה אמור להתחלק בין עיר־המדינה המבורג ובין ממשלת גרמניה. החלטה סופית אמורה להתקבל בחודשים הקרובים, וכעת נחלקות הדעות של המעורבים ביוזמה: האם יש לשחזר במדויק את בית הכנסת כפי שהיה בטרם נחרב בפוגרום ליל הבדולח, או שמא יש לתכנן מבנה חדש ושונה, ואולי ללכת בדרך האמצע ולתכנן מבנה בהשראת בית הכנסת "בורנפלאץ" המקורי, אך שונה ממנו.

לעת עתה נראה שיש תמיכה גורפת בבנייה המחודשת של בית הכנסת, יהא עיצובו אשר יהא. אולף שולץ, לשעבר קנצלר גרמניה וראש עיר־המדינה המבורג, אמר כי הוא רואה בעין יפה "ששוב ישנם חיים יהודיים בגרמניה. חשוב שנעמוד איתן נגד האנטישמיות, וטוב יהיה כאשר בית הכנסת בונרפלאץ בהמבורג יעמוד שוב על תילו". דניאל שפר, הרוח החיה מאחורי היוזמה לבנייתו המחודשת של בית הכנסת, אמר כי "איננו חיים ב־1938, אלא כיום. נבנה שוב את בית הכנסת בורנפלאץ!". מובן שגם הרב הראשי של המבורג, שלמה ביסטריצקי, תומך בשחזור בית הכנסת: "השיח על בנייתו מחדש של בית הכנסת בורנפלאץ בא בדיוק בזמן המתאים: גרמניה התעוררה ועשתה מעשה נגד האנטישמיות המתגברת".

אולם לא כולם מקבלים בברכה את בנייתו מחדש של בית הכנסת. לפני שנים ספורות התפרסמו כמה כתבות בעיתון "הארץ" בנושא זה, ובהן בולטת עמדתו של פרופ' משה צימרמן, הטוען כי להיסטוריונים ולצאצאים ליהודי המבורג החיים בישראל ברור, כי לא מדובר כאן בוויכוח על בית כנסת, אלא בשאלת שימור הזיכרון הקיבוצי היהודי. יוזמת הבנייה מחדש היא בעיניו ניסיון למחוק אתר זיכרון. שיחות שערכתי עם כמה מתושבי המבורג (יהודים ושאינם יהודים) מלמדות שעמדות כאלה קיימות גם בגרמניה, גם אם הן אינן נשמעות מספיק בשיח הציבורי, ומהן עולה השאלה: האם שחזור של בית כנסת מפואר שנבנה בראשית המאה הקודמת הוא הדרך הראויה לשמר את הזיכרון ההיסטורי של קהילת ה"בורנפלאץ" בפרט ושל יהודי המבורג בכלל?

אחד מעיקרי היסוד של חקר ההיסטוריה הוא שכל תופעה היסטורית באשר היא נעוצה במקום ובזמן מסוימים וחד־פעמיים. הניסיון לבחון תופעה היסטוריה מסוימת בעזרת כלים, הקְשרים ומושגים זרים לה מעלה חרס. בנוגע לבנייתו מחדש של בית הכנסת "בונרפלאץ" יש לומר: השחזור אינו יכול להחזיר את המצב לקדמותו.

היסטוריונים רבים וטובים כתבו על ההיסטוריה העשירה והמגוונת של יהודי המבורג ועל החיים היהודיים הרציפים שהתקיימו בה משלהי המאה השש עשרה. אולם לפני למעלה משמונים שנה, בשנת 1943, החיים הללו וההיסטוריה החד־פעמית שלהם נקטעו באכזריות בידי הקלגס הנאצי, ומאז לא ניתן להמשיך ולספר את אותו סיפור על יהודי המבורג. סיפור אחר התחיל. את ההקשר ההיסטורי־חברתי־תרבותי המסוים שבו נבנה בית הכנסת "בורנפלץ" בראשית המאה העשרים ניתן להסביר ולתאר בדרכים שונות, ובתוך כך גם את סיפורם הייחודי של בית הכנסת ושל הקהילה שבנתה ופקדה אותו, אולם סיפור זה שונה בכל כך הרבה מובנים מהסיפור העכשווי של הקהילה היהודית בהמבורג דהיום.  על כן, גם אם ייבנה מחדש בית כנסת גדול ומפואר, וגם אם הוא ישחזר במדויק את אותו מבנה מונומנטלי מלפני 119 שנים, את הקהילה היהודית של המבורג מהעבר הוא לא ישחזר.

האם שחזור של בית כנסת מפואר וגדול הוא התשובה הנכונה לאנטישמיות בת זמננו? האם ראוי לבנות מחדש ב־2025 בית כנסת שתוכנן בראשית המאה הקודמת? את מי הוא ישמש? האם יהיה קהל גדול דיו למלא בית כנסת כה גדול?

הדרכים לשימור זיכרון היסטורי רבות ומגוונות, ויש לדון בהן בכובד ראש גם בהקשר של נסיבות חיינו היום, אך נדמה לי כי הניסיון העכשווי לשחזר את בית כנסת "בורנפלאץ" הוא במקרה הטוב מלאכותי ואינו הולם, ובמקרה הפחות טוב נועד לשרת מניעים שונים ומשונים של העומדים מאחורי יוזמה זו ושל המצדדים בה.