מאת גלעד שרביט ושלי זר-ציון, מתוך הפודקאסט 'ציונות באי-נחת'

תיאטרון "הבימה", התיאטרון העברי הראשון, הוא תוצר של כמה מפגשים תרבותיים: בין יהדות מזרח אירופה למרכז אירופה; בין דת למודרנה; בין הקיום היהודי בתפוצות ובין הרעיון הציוני. אף שהיום ״הבימה״ נחשב מוסד תרבות מרכזי בישראל, ראשיתו אינה בארץ ישראל אלא במוסקבה, ובמובנים רבים הוא לא נולד ממניעים ציוניים אלא מחיפוש אחר זהות אומנותית יהודית חדשה.

"הבימה" נוסד רשמית במוסקבה בשנת 1917, בעיצומה של המהפכה הרוסית. יוזמיו – נחום צמח, מנחם גנסין וחנה רובינא – ביקשו להקים קבוצת תיאטרון (או "סטודיה") ללימוד משחק, שתפעל בעברית ותפתח סגנון עברי מודרני. כדי להבין את הרקע להקמת "הבימה", צריך ללכת קצת אחורה, לסוף המאה התשע עשרה, שבה החלו יהודים רבים להשתלב בתיאטרון האירופי, ובייחוד בגרמניה ובאוסטריה. מקס ריינהרדט, למשל, היה מהבמאים הגדולים של תקופתו, ופריץ קורטנר היה שחקן תיאטרון יהודי גרמני בולט. בה בעת נולד במזרח אירופה התיאטרון ביידיש, ובו מחזאים כמו אברהם גולדפאדן, שהיה לסמל של התרבות היהודית העממית המודרנית. בעולם הזה, שבו היה ליהודים ייצוג רב, נולד גם הרצון לתיאטרון עברי: תיאטרון שידבר בשפה המתחדשת של העם היהודי ויבטא את רוח התחייה הלאומית.  

בראשית דרכה הייתה להקת "הבימה" רחוקה מאוד מהתיאטרון המוכר לנו. היא אפילו לא הייתה ממש תיאטרון, אלא "סטודיה": בית ספר מקצועי למשחק, שפעל לצד להקות בולטות, במתכונת שהייתה מקובלת בתקופה ההיא ברוסיה. "הבימה" הייתה סטודיה עברית של התיאטרון האמנותי של מוסקבה, ופעלה בהנחייתו ובניהולו של אחד מגדולי התיאטרון העולמי באותה העת – קונסטנטין סטניסלבסקי.

ההצגה המכוננת של "הבימה" הייתה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי. המחזה, שנכתב במקור ברוסית וביאליק תרגמו לעברית, הועלה לראשונה בכלל ביידיש כבר ב־1920 בתיאטרון יהודי בוורשה – ״הלהקה הווילנאית״. שנתיים לאחר מכן עלתה ההצגה גם ב"הבימה". ״הדיבוק״ הוא סיפור אהבה טראגי המתרחש בעיירה יהודית, ועוסק בלאה שאוחז בה דיבוק, רוחו של אהובה המת. מדובר לכאורה בסיפור קבלי או מיסטי, השייך לעולם היהודי בגולה, ורחוק מאוד מן החלוצים בארץ ישראל. אך הבחירה להעלות אותו בעברית, דווקא במוסקבה, בבימוי המופתי של יבגני ווכטנגוב, היא שעשתה אותו לאירוע ציוני: לא בגלל התוכן, אלא בגלל הצורה. העברית, שפה שהייתה עד עתה שפת קודש בלבד, הועלתה על הבמה בהצגה מודרניסטית, והייתה לשפת אומנות חיה. להקת "הבימה" הייתה לציונית לא בגלל אידיאולוגיה ולא בגלל עשייה פוליטית, אלא בגלל העשייה התרבותית.

בעקבות הצלחת "הדיבוק" הייתה להקת "הבימה" הצעירה לשם עולמי. בה בעת, החלו הרוחות במוסקבה להשתנות. השלטון הסובייטי סגר מוסדות עבריים, התרבות העברית הוגדרה "לאומית מדי", וב"הבימה" הבינו שעליהם לעזוב. ואכן, בינואר 1926 נסעה הלהקה למסע הופעות – נכון יותר: למסע נדודים ברחבי אירופה וארצות הברית – וממנו לא שבה למוסקבה. הרפרטואר של הלהקה כלל באותו השלב בעיקר ארבע הצגות: "הדיבוק", "הגולם", "חלום יעקב" ו"היהודי הנצחי". אף אחת מהן, יש להדגיש, לא עוסקת בארץ ישראל או בציונות כלל ועיקר. ועדיין, התקופה הזו הייתה לאבן דרך חשובה בהתפתחות "הבימה" לתיאטרון העברי הראשון. הלהקה הציגה בערים רבות, וזכתה להצלחה גדולה, אך בו בזמן חוותה גם מתח פנימי עצום, סכסוכים אישיים וקשיים כלכליים. במסע הזה מגיעה הלהקה גם לעיר ברלין ונתפסת שם לראשונה כתופעה רחבה וחשובה הרבה יותר ממפעל תיאטרון.

בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה ברלין אחת מבירות התרבות של העולם. היו בה תיאטרון מודרניסטי, אומנות אוונגרדית, פסיכואנליזה, אסתטיקה חדשה וגם קהילה יהודית תוססת ועשירה שחיפשה, לנוכח משבר הנאורות, להגדיר מחדש את זהותה היהודית. לכן, כש"הבימה" הגיעה לברלין, היא מצאה קהל שהיה מצד אחד מוכן לה מבחינה אומנותית, אך מצד שני חי במערכת תרבותית זרה לה לחלוטין, שכן היהודים בברלין לא דיברו עברית. בשל כך, החוויה של הצופה היהודי/ת בברלין הייתה חוויה של גילוי עצמי – גילוי של זהותם היהודית. הקהל הזה – יהודים משכילים, מתבוללים למחצה, בני תרבות גרמנית שמחפשים אחר זהות יהודית חדשה – גילה  ב"הבימה" משהו שלא ידעו לבטא: מעין יהדות רוחנית אותנטית בניחוח של מזרח אירופה, המדברת בשפת המסורת העתיקה, המשולבת בתפיסת עולם חילונית המדברת בשפת המודרניזם. בגלל השימוש שלה בעברית – שפת קודש שנהפכה, על הבמה, לשפת בני אדם ולשפת הנשגב האומנותי – גילמה בעיניהם "הבימה" יהדות שנושאת הבטחה לעתיד אחר.

אך מאחורי הקלעים, ההצלחה הזו חייבה גם התארגנות כלכלית וחברתית מסוג אחר. ואכן, קבוצה גדולה של מבקרים, של אומנים ושל אנשי עסקים יהודים בברלין התארגנו כדי לסייע ללהקה. הם גייסו כספים, ארגנו הופעות, ועזרו ללהקה לשרוד כלכלית. דמות בולטת בעניין זה היא מרגוט קלאוזנר, מי שהפכה מאוחר יותר לדמות מרכזית בתיאטרון ובקולנוע בארץ ישראל. היא ראתה ב"הבימה" לא רק להקה, אלא מפעל ציוני תרבותי, ופעלה בצורה נמרצת להביא אותה לארץ ישראל.

צריך להודות שאנשי "הבימה" עצמם לאו דווקא רצו להגר לארץ ישראל. הם הרגישו בבית באירופה. הם ראו עצמם אומנים אירופאים בעלי שאיפות גלובליות, והיו נטולי זיקה למפעל הארץ ישראלי. המעבר לארץ ישראל התרחש כמעט מאחורי גבם, בהשפעת גורמים חיצוניים שראו בתיאטרון הזה ״נכס לאומי״. ובאמת, חלק מהשחקנים התנגדו למעבר ונשארו באירופה וחלק עזבו לארצות הברית. ובכל זאת, בברלין התרחש תהליך מכונן: בו נעשתה הבימה לתיאטרון ציוני בעיני אחרים. לא משום שהיא הכריזה על כך, אלא משום שיהודים במרחב דובר הגרמנית ראו בה ככזו. היהודים בברלין המחפשים אחר זהותם ראו בה ״שגרירה של יהדות חיה״. היא הציגה על הבמה את יהדות מזרח אירופה, את עולמה של העיירה היהודית, את השפה העברית – וזאת בלבוש של אומנות אירופית מודרנית ובמבט צופה פני עתיד.

הבימה הגיעה לארץ ישראל בשנת 1928 לסיבוב הופעות קצר בן יותר משנה, אבל לא נשארה. רק בראשית שנת 1932 השתקעה הלהקה בארץ ישראל, הודות בין השאר לסיוע כלכלי שהבטיחו לה פטרוניה היהודים־גרמנים אם תשתקע בארץ. ועדיין, בברלין נולדה "הבימה" מחדש. אם במוסקבה היא הייתה "סטודיה" עברית קטנה, הרי שבברלין היא נעשתה למוסד תרבות יהודי מודרני כלל יהודי עם זהות ציונית תרבותית. מעתה יהודים מכל רחבי אירופה יכולים היו לראות בה את עצמם, ולהאמין שיש דבר כזה ״תיאטרון עברי״.

גלעד שרביט הוא חבר סגל במחלקה לפילוסופיה ולימודי דתות באוניברסיטת טאוסון, מרילנד. שרביט השלים עבודת דוקטורט במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן שימש כעמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, באוניברסיטה העברית, ובאוניברסיטת תל-אביב. בין ספריו: ״חזרה דינאמית: היסטוריה ומשיחיות במחשבה יהודית מודרנית״ (הוצאת אוניברסיטת ברנדייס) ו״תרפויטיקה וגאולה: פרויד ושלינג על החירות״ (הוצאת מאגנס).

שלי זר-ציון היא מרצה בכירה במחלקה לתיאטרון ופרפורמנס בביה"ס לאמנויות, תרבות ופרשנות באוניברסיטת חיפה. היא בעלת תואר שלישי בלימודי תיאטרון מן האוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודי הדוקטורט שימשה כעמיתת מחקר במרכז ע"ש פרנץ רוזנצוייג לחקר תרבות וספרות יהודית גרמנית, וזכתה במלגות הצטיינות שונות, וביניהן מלגת דן דוד. עם סיום הדוקטורט זכתה ד"ר זר-ציון במלגת קרן החינוך אמריקה ישראל (פולברייט) להשתלמות בתר דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק (NYU), ולאחר מכן שהתה כעמיתת מחקר באוניברסיטה של קליפורניה בסנטה קרוז (UCSC). ספרה "'הבימה' בברלין – מיסודו של תיאטרון ציוני" ראה אור בהוצאת מאגנס.

ההסכת "ציונות באי נחת" מציע שיחות שבועיות עם מומחה או מומחית על ראשית הציונות. דרך שיחות על ההיסטוריה, הספרות והפילוסופיה של הציונות בתחילת דרכה, מוצעות דרכים חדשות ומקוריות להבנת הפרויקט הציוני – מתוך תקווה שהיכרות מחודשת עם העבר תסייע לנו להבין טוב יותר את ההווה ולהבין גם כיצד אפשר לשנות אותו. סקירה זו על תיאטרון "הבימה" היא סיכום קצר של שיחה בנושא זה עם ד״ר שלי זר-ציון מהמחלקה ללימודי תיאטרון ופרפורמנס באוניברסיטת חיפה. את ההסכת מנחה ד״ר גלעד שרביט, מרצה לפילוסופיה יהודית וקונטיננטלית באוניברסיטת טאוסון שבמרילנד, ארה״ב.