בקיץ המאוחר של 1819 התגלגלה ברחובות וירצבורג קריאת גנאי צורמת – “הפ! הפ!”. בתוך שעות התאחדו המון חמושים באלות, אבנים וקלשונות והסתערו על בתי היהודים וחנויותיהם. האש שפרצה בבוואריה התפשטה בִן לילה אל עשרות ערים בפרוסיה, סקסוניה וחבל הריין. עד שהסתיו ירד כבר ניכר היה כי אלו המהומות האנטישמיות החמורות ביותר מאז ימי הביניים. תחריטי התקופה מראים נשים מניפות מטאטאים וגברים בחליפות חונקים סוחרים יהודים לאור יום. לדור היהודים בגרמניה שחזה באור הנאורות ובצעדיה הראשונים של האמנציפציה הייתה זו מכה מחרידה. היא התרגשה עליו דווקא כאשר השוויון נראה לו בהישג יד.

שורשי האלימות נעוצים בכאוס שלאחר מלחמות נפוליאון. בזמן הכיבוש הצרפתי זכו יהודי מדינות גרמניה בהקלות אזרחיות, אך לאחר תבוסת צרפת בשנת 1815 ביקשו כוחות שמרניים לבטל כל התקדמות. האוניברסיטאות והפוליטיקאים הגרמנים דחו בקונגרס וינה את בקשת נציגי היהודים לשוויון, וכתבים פופוליסטיים החדירו בתודעת ההמונים את המסר, שהיהודים הם “מטפסים חברתיים” חמדנים האוחזים בממון ובעתיד הכלכלה. תנאי הבצורת והמחסור הוסיפו לליבוי הזעם העממי; הקריאה “הפ! הפ!” – שמקורה הלא-ברור יוחס בלעג לביטוי הלטיני Hierosolyma est perdita (ירושלים אבדה) – שימשה מעין קריאת עידוד ללינץ’ הבא. באוגוסט 1819 פרצה הדלֵקה: וירצבורג, נירנברג, פרנקפורט, לייפציג ואפילו ערים בדנמרק ובפולין דיווחו על מקרים רבים של ביזה ואלימות. באירופה, לראשונה מאז ימי גירוש ספרד, נעו אלפי פליטים יהודים.

חוקרים של אלימות מודרנית מראים כי המהומות הללו יצרו "תבנית פעולה" שחזרה בגלי אנטישמיות נוספים ב־1848 וב־1938, ולכן הן נתפסות כיום כיריית הפתיחה של רצף "אלימות מדירה" בגרמניה המודרנית. מחקרים כמותיים אף זיהו מתאם גבוה בין ערים שהפגינו איבה ב־1819 לאלו שהשתתפו ברדיפות בתקופות מאוחרות יותר, לרבות בתקופה הנאצית, וכך קיבעו את המהומות כמקרה בוחן אמפירי לקשר בין קונספירציות אנטישמיות ובין מעשי אלימות פיזית.

הרשויות דיכאו את הפרעות ביד רכה. בקארלסרוהה למשל עבר הדוכס הגדול לגור במעון יהודי כדי לסמן את תמיכתו בקהילה, אך בעת ובעונה אחת עצרו מדינות רבות את תהליכי האמנציפציה ונימקו זאת בכך שבעת הזו מסוכן להכעיס את העם במתן זכויות יתר ליהודים. בפרנקפורט הוחזרו חוקים המגבילים מגורים ונישואים; בפרוסיה נשללו משרות ציבוריות שניתנו זה מקרוב. כך נוצלה הפגיעה ביהודים דווקא להצדקה של דחיית חירותם, והקהילות אולצו להגדיר מחדש את תגובתן.

עיירה אחר עיירה ננעלו משפחות מאחורי תריסים או נמלטו לשדות. עדי ראייה דיווחו שההמון הורכב מכל שכבות החברה – איכרים, סוחרים, סטודנטים ואומנים. תחריטו של יוהאן מיכאל וולץ מדגים "אדון מהוגן" במשקפיים חונק יהודי, אולי רוקח, לצידו של שוקל בשר גס. עבור יהודים שסמכו על התרבות הגרמנית המלומדת שתביא לשיפור במצבם הייתה זו בגידה צורבת: אם הנאורים משתתפים בלינץ’, במי נותר לבטוח?

למרות הזוועה, רוב היהודים נמנעו ממגננה אלימה. ההיסטוריון עמוס אילון מציין בספרו ״רקוויאם גרמני״ כי הם “היו מפוחדים מדי או מאמינים מדי בסדר החוקי” — תגובה זהירה שביקשה להימנע מהצתת נקמת דם נוספת. העיתונים היהודיים המתונים, דוגמת זולאמית (Sulamith), שתקו כמעט לחלוטין; השתיקה רמזה לרצון שלא לצבוע את כל הציבור היהודי בצבע הפוגרום. אילון ראה בכך גם סימן להתרחקות האליטה האמידה מן השכבות החלשות שנפגעו בראשונה.

רחל לוין, אחת מנשות הסלון היהודיות וההוגות החשובות של ראשית הרומנטיקה בגרמניה (שהתנצְרה ונישאה כברונית ורנהאגן פון אֶנזֶה), לא יכלה לשתוק. "עצבות אינסופית אחזה בי למראה היהודים", כתבה לאחיה. היא דמיינה את ההמונים שגורשו מבתיהם "בזויים ומעונים" בדרכם. רחל האשימה את הגרמנים באהבתם "הצבועה לנצרות ולימי הביניים". הייתה זו נוסטלגיה לרומנטיקה אבירית, כך טענה, שהתירה להם לשחזר את הפשע העתיק היחיד שעוד נגיש להם: רדיפת יהודים.

רחל לא הייתה יחידה. המהומות היו לנקודת מפנה עבור מומרים יהודים שהאמינו כי הטבילה תפתח בפניהם את שערי התרבות האירופית. היינריך היינה, למשל, צפה במהומות בטרם סיים את לימודיו. ב־1825 הוטבל לפרוטסטנטיות כדי לזכות במשרת מרצה, אך כעבור שנה התוודה: “כבר כועסים עליי כיהודי? כעת שונאים אותי גם נוצרים וגם יהודים”. התעודה הנוצרית, גילה, אינה מוחקת דעות קדומות של מאות שנים. מצב דומה פקד את המשפטן אדוארד גנץ ואחרים, שהמירו את דתם כדי להימנע ממחסומים במסלולם המקצועי, אך חשו זרות משני צידי הגדר. עבור חלקם האסון עורר הזדהות מחודשת עם אחיהם; אחרים האיצו את תהליך ההיטמעות או היגרו לאמריקה בתקווה לפתוח בחיים חדשים.

ב־1819 התרחשו שני תהליכים הפוכים. מצד אחד הוגברה השאיפה “להיות יותר גרמנים מן הגרמנים”: אימוץ שפה ניצית, שירות בצבא, ולעיתים המרה לנצרות או תמיכה בתהליכי רפורמה בדת כדי להיראות ״הגונים”. נולדה סיסמת הדור: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". תנועת הרפורמה ביהדות קיבלה תנופה, ואילו מנהיגים אורתודוקסים החלו לבנות תגובה תורנית מודרנית משלהם, שמוכיחה נאמנות לאומה הגרמנית מחד ומשמרת את זהותם מאידך. כך, באופן דיאלקטי, המהומות האיצו אצל היהודים תהליכים של היטמעות לצד תהליכים של הסתגרות.

השבועות שלאחר הפוגרום הולידו בברלין גם את "האגודה לתרבות ומדע של היהודים", שחבריה – ליאופולד צונץ, משה מוזר והיינה הצעיר – כוננו את מדע היהדות (Wissenschaft des Judentums). הם ביקשו לבסס מחקר אקדמי שיציג את עברם התרבותי כשווה ערך למורשת הנוצרית. המאמץ האינטלקטואלי הזה נועד להפריך את המיתוסים שהציתו את "הפ־הפ": הישועה אינה תבוא מהתחבאות, אלא מפיתוח גאווה וידע עצמי. למרבה האירוניה, שנת האימה עוררה גם פריחה תרבותית שעודדה את הדורות הבאים "לדעת את עצמם".

האלימות דעכה עד סוף אותה שנה, אך ארס האנטישמיות לא נעלם; הוא לבש צורות חדשות. עמוס אילון ראה באירועי 1819 נקודת תפנית, שבה רבים הבינו שהיטמעות בלבד לא תביא לסילוק דעות קדומות מושרשות. ההתכתשות בין הרצון להיטמע ובין הצורך לשמר זהות דתית ולאומית הדהדה בהמשך גם במאבקי הרפורמה והאורתודוקסיה ואף בניצניהם של הרעיונות הציוניים.

מהומות "הפ-הפ" היו אפוא לא רק מעשה אלימות חולף אלא מבחן כפול – הן ללכידות יהודית והן למוסריות גרמנית. תגובות היהודים – החל בסבל דרך ההתארגנות וכלה בהגירה – מציירות קהילה המחפשת אחר נקודת אחיזה באדמה הנעה בלי הרף. סיפורם ממחיש שהדרך לשוויון רצופה נסיגות וכי המבחן לקִדמה מוסרית ופוליטית של חברה הוא יכולתה לעמוד בפני התפרצויות שנאה עתיקות יומין. יהודי 1819 למדו זאת על בשרם; תובנתם היא אזהרה – וגם השראה – לדורות הבאים.

לקריאה נוספת:

יעקב כ״ץ, ״פרעות הפ-הפ של שנת 1819 בגרמניה על רקען ההיסטורי״, ציון לח, חוברת א–ד (תשל״ג / 1973): 62–115.