החנוכייה משמשת בה בעת הן בתור אובייקט שהאומנות הנוצרית והעתיקה מטמיעה לתוכה כסמל ליהדות (כמו בשער טיטוס), והן בתור אובייקט יהודי בעיקרו, המטמיע בתוכו את הסביבה הנוצרית. וכך נעשתה ברבות השנים המנורה, או החנוכייה, מעין זירה של חילוף והתכת זהויות ותרבויות.

כפי שמראה פרופ׳ שלום צבר, המנורות היהודיות באירופה של ימי הביניים ושל תקופת הרנסנס שימשו לצרכים רבים, מהם חיצוניים ומהם פנים־קהילתיים. כך למשל, כאשר הועמדו המנורות על אדן החלון, הן נשאו לעיתים קרובות את סמלי האצולה שהיהודים היו כפופים לה, והסצנות מן המקרא שהציגו עסקו בעיקר בסצנות של חורבן הבית ובקינה עליו. החל מן המאה ה־16 הופיעו על המנורות סצנות של מרד ושל התקוממות. לדברי צבר, מדובר בעיקר בדמותה של יהודית, ויש הרואים בכך סימנים לתקווה לאומית יהודית.

ב־400 השנים האחרונות שיקפו לא פעם מנורות חנוכה שיוצרו באזורים דוברי גרמנית מגמות אומנותיות אירופיות רחבות, תוך שמירה על מוטיבים יהודיים ייחודיים. בעלי מלאכה בערים כמו וינה, פרנקפורט וברלין הסתמכו על טכניקות מקומיות בעיבוד מתכות, תוך שימוש בבדיל, בכסף או בפליז רדוד. רבות מן המנורות המוקדמות, בייחוד מסוג "ספסל" (bank), אופיינו בלוחות גב מפוארים מעוטרים בסמלים איקונוגרפיים, ובהם אריות, סצנות מקראיות או כתובות מברכות החנוכה. במאות ה־18 וה־19 הטביעו את חותמם על הטקס היהודי סגנונות מקושטים כמו הרוקוקו והבארוק, ובעקבות זאת החלו להופיע מנורות המעוטרות בעיטורים פרחוניים מלאכת מחשבת. בגליציה, שהייתה אז חלק מן האימפריה ההבסבורגית, הופיעו מנורות "בעל שם טוב" מגולפות או יצוקות, ובהן דימויים של דלתות ארון הקודש ומוטיבים מלכותיים, במטרה להדגיש את גאוות הקהילה במורשתה הרוחנית.

בד בבד התפתחה האסתטיקה של המנורות הגרמניות בהתאם לשינויים החברתיים והתרבותיים שעברו על הקהילות היהודיות. בבתי כנסת שעברו מודרניזציה, בעיקר בהשפעת התנועה הרפורמית, הוצגו לעיתים חנוכיות בעלות עיצוב בהיר ופשוט יותר, בהלימה עם העדפות המאה ה־19 לקווים נקיים וסגנון ניאו־קלסי. אף על פי כן, גם בעיצובים המעודכנים הללו נותרו מאפיינים יהודיים מובהקים – כיתוב בעברית ודמויות מן המיתולוגיה היהודית – שהדגישו את זהותה היהודית של המנורה. שילוב זה, בין שפת האומנות המקומית ובין הסמליות הדתית המתמשכת, ממחיש את תפקידה של המנורה בראי הדורות הן כגוף תאורה פונקציונלי והן כסמל רב־עוצמה של הזהות היהודית בגרמניה.

חנוכייה מן המאה ה־17, מעשה ידיו של ולנטין שילר, המוזיאון היהודי בפרנקפורט

במוזיאון היהודי בפרנקפורט מוצגות שתי מנורות חנוכה (Chanukka-Leuchter) יוצאות דופן מן המאות ה־17 וה־18. מקור שתיהן בסמטת היהודים ההיסטורית של פרנקפורט. המנורה הראשונה, מעשה ידיו של הצורף יוהאן ולנטין שילר (Johann Valentin Schüler) מן המאה ה־17, מתאפיינת בריבוי מוטיבים דקורטיביים – רגלי אריה, סנאים, איילים, נשרים וגביעי שמן מצוידים בפעמונים – המסודרים סביב דמויות מקראיות מרכזיות, כמו יהודה המכבי ויהודית האוחזת בראשו של הולופרנס. העיצוב המפואר, לא זו בלבד שהוא ממחיש את החיבה לסגנון הבארוקי העשיר בעבודות מתכת, אלא שהוא גם משלב רמזים אישיים למשפחות שהזמינו את יצירתו (למשל אזכור ל"בית הירש הזהוב") ומשמש מעין "ערכת יסוד דתית” (מנורת שבת; מנורת חנוכה; גביע קידוש) לזוג שנישא זה עתה. לאחר שניצלה המנורה של שולר מהשמדה בתקופת המשטר הנאצי, היא הגיעה לאוסף המוזיאון היהודי בפרנקפורט.

המנורה השנייה זוהתה כמעשה ידיו של יוהאן פרנץ שמיט (Johann Frantz Schmitt) משלהי המאה ה־18 (1770~). היא מציגה עיצוב מרהיב הנראה כמעין "במה תיאטרלית": משה ואהרן מוצגים בחלל המזכיר מבנה מקדש, כשבראש המנורה מתנוסס תבליט של יהודית והולופרנס. שתי המנורות הללו ממחישות כיצד שילבו מנורות חנוכה חדשנות אומנותית, סמלי משפחה ופונקציה דתית, וכן כיצד מדגישים הישרדותן והמחקר סביבן את חשיבות חקר המקור (Provenienzforschung) לשם שימור המורשת התרבותית היהודית.

מנורת החנוכה הזו, שעוצבה בשנת 1924 בידי לודוויג וולפרט בפרנקפורט אם מיין, מייצגת את הסגנון המודרניסטי המוקדם שהוא חלוץ בתחום האומנות הפולחנית היהודית. היא עשויה פליז יצוק בגוון פטינה ומאופיינת בקווים גאומטריים נקיים, ובכך היא משקפת את גישתו המושפעת מתנועת הבאוהאוס – סטייה בולטת מן הסגנונות המסורתיים המקושטים. בהיבט ההיסטורי, היא מבטאת את המעבר בתפוצות היהודיות של תקופת ויימאר אל צורות חדשות ומוקפדות, המשלבות בין פונקציונליוּת ובין ויזואליוּת בביטוי האומנותי.

החנוכיות שימשו עבור העם היהודי לא רק בתור אובייקטים פולחניים, אלא גם כסמל מתמשך לתקווה ולציפייה לנס שיבוא. הן נתפסו כנקודת אור בימים של מצוקה ושל חוסר ודאות, והפכו לסמל של נחישות ושל אמונה בכוחו של מעשה סמלי לייצר משמעות והשראה.