כנס מחולות העם בדליה התקיים בקיבוץ דליה חמש פעמים משנות הארבעים עד שנות השישים של המאה ה־20. הוא נערך ביוזמתה של חברת הקיבוץ אילזה פלס ובסיוע גורית קדמן. הן פלס והן קדמן נולדו בגרמניה, פלס באילמנאוו ואילו קדמן בלייפציג. הן היו פעילות נלהבות בתנועות נוער ציוניות – האחת בתנועת ״השומר הצעיר" והשנייה בתנועת ״בלאו־וייס״. קדמן, שנולדה בשם גרט (גרטרוד) לוינשטיין, אהבה מילדותה טבע, מחול ופולקלור. היא הייתה חברה גם בתנועת הנוער הגרמנית Wandervogel (ציפור נודדת), שם נחשפה לראשונה לריקודי העם. לאחר שפגשה את ליאו קאופמן, צעיר יהודי־גרמני, נישאו השניים, עלו ארצה בשנת 1920 ונמנו עם מייסדי חוות חפציבה. היא עִברתה את שמה הפרטי לגורית, ואת שם משפחתה לאחר נישואיה (קאופמן) לקדמן – מלשון קִדמה. 

עם עלייתה לארץ נחשפה לריקודי עם נוספים מארצות מוצא אחרות של בני הקיבוצים, ועבדה בין היתר כמורה למחול. בשנת 1929 ערכה בכפר הנוער בן שמן שני כנסים לריקודי עם, ואלו זכו להצלחה רבה והזניקו את הפופולריות של המחול העממי. היא המשיכה ללמד מחול במסגרות שונות ולפתח את תחום ריקודי העם, ולאחר פנייתה של פלס, החלו השתיים לארגן את כנס המחולות. הכנס הראשון היה ביולי 1944, והוא נערך לכבוד שנתו החמישית של הקיבוץ ולכבוד חג השבועות. מטרתו לא הייתה ״אומנותית״ בלבד. בצל מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, הייתה מטרתו לרומם את תושבי הארץ: ״הימים היו עצם ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר החל להתגלות ההיקף האיום של שואת יהודי אירופה. שאלו אותנו: איך אפשר לערוך כנס ריקודים בזמן שכזה? אולם תשובתנו הייתה: 'דווקא עכשיו' והמִלה 'דווקא' נבחרה כסיסמת הכינוס, וכדברי א"ד גורדון: "אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עליי – אצא לי דווקא במחול'״ (גורית קדמן, עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל, ירושלים ותל אביב תשכ"ט, עמ' 12).

אלפי צופים הגיעו לכנס, והשתתפו בו מעל 200 רקדנים מ־14 קבוצות מחול שונות. במהלכו הוצגו ריקודי עם שונים, מסכת חג בנושא "מגילת רות" והופעת להקת מחול תימנית בכוריאוגרפיה של רחל נדב. האירוע הוכתר בהצלחה: לאה גולדברג סיקרה אותו עבור עיתון ״על המשמר״; חוגי מחול עממי צצו לפתע בערים ובקיבוצים; ומאות ריקודים חדשים נוצרו לצד זמר עברי עממי. היה זה רגע מפתח בהולדת ״המחול הישראלי החדש״. הרקדות שודרו ברדיו, הוקמו להקות עירוניות לריקודי עם וחוברות הרקדה פורסמו כ־״דפישירים״ עם מילות שיר, תווים, רישום צעדי הריקוד והסבר קצר על תולדותיו.

כנס דליה הפך את תנועת המחול העממי הישראלי לתנועה ממוסדת שזכתה לתמיכתם של גופי שלטון לאומיים. בכנס זה הותוו קווי היסוד להקמת הוועדה הבין־קיבוצית לריקודי עם של הסתדרות העובדים הכללית, אשר קמה ב־1945 ופעלה עד שנת 2000 תחת השם "המדור לריקודי עם". אלא שהדבר לא היה חף מביקורת. לדוגמה, דן בן אמוץ כתב על כך בעיתון "מעריב": ״בן אדם, לפחות אל תרקוד לי 'ריקוד קוצרים' שאיזו כוריאוגרפית מתל אביב המקבלת משכורת מהמרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות חיברה לכם כדי שתעשו רושם של איכרים. ובשם אלוקים, לפחות לא תקראו ליצירה האינפנטילית הזו 'מחול עם' […]. בימי נעוריי, בתקופה הטרום־דלייתית, היו בארץ כמה ריקודי עם […]. במקומם הומצאו מהר עשרות ומאות ריקודי עם ישראליים, מקוריים ומתחדשים".

במקור תכננו לערוך את הכנס מדי שנתיים, אך בשנת 1946 נפל התאריך המיועד על אירועי ״השבת השחורה״, ועל כן נדחה הכנס לקיץ הבא. הכנס התרחש ערב מלחמת העצמאות, ונחשב לימים ״פגישת מחזור של דור תש״ח״, שכן רבים מהמבקרים והמשתתפים גויסו לאחר מכן ולא חזרו משדה הקרב. השתתפו בו מעל 5,000 רקדנים ויותר מ־20 אלף מבקרים, בהם נציגי מדינות זרות, חברי ועדת אונסקו״פ (UNOSCOP, ועדת החקירה של האו״ם שתמליץ לימים על תוכנית החלוקה) ואפילו רקדנים ערבים מכפרי האזור. אך הכנס לוּוה גם במחאה נרחבת בשל העובדה שנערך בשישי־שבת, והמחולות חוללו את שבת. המארגנים התעלמו מן הביקורת, בן־גוריון נאלץ לגנות את ההחלטה, והרבנות הראשית הורתה לעכב את קריאת התורה בשבת עד שיושמעו נאומי מחאה נגד חילול השבת ההמוני.

בשל העובדה שהתרחש שנים ספורות לאחר השואה, הכנס הוקדש לזיכרון השואה לתקומה וליצירות ריקוד ישראלי חדש. בחודש שלאחר מכן, באוגוסט 1947, יצאה להקת רקדנים ישראלית לפסטיבל עולמי ראשון של פדרציית הנוער הדמוקרטי בפראג. במהלך הופעותיהם באירופה נפגשו הרקדנים עם ניצולי שואה: ״הם באו להצגה, מילאו את האולם, ראו, שמעו ולא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם: לפניהם נוער יהודי מארץ ישראל. לא ידענו אם היו מסוגלים ליהנות, אבל בוודאי היו מזועזעים מהפגישה. קרן אור, קרן תקווה חדרה לחשכת חייהם ההרוסים […] במקום שבו נהג היטלר לנאום. שם הנפנו דגלנו בהרגשת ניצחון. לנו הניצחון ולא לכוחות השטן. (קדמן, עם רוקד, עמ' 24).

אומנם בעזרת המחול העממי ביקשו לזכור ולהנכיח את השואה, אך בו בזמן גם לשכוח את חולשת הגוף הגלותי ואת היהדות הנרדפת. לדבריה של חוקרת המחול ליאורה בינג־היידקר, התפתחות המחול העברי נשענה על מסורות המחול המודרני שצמחו במרחב הדובר גרמנית ועל תפיסת חשיבות הגוף שאפיינה את תקופת רפובליקת ויימאר. יוצרות המחול בראשית הדרך עיצבו את שפת התנועה כך שתהלום את מטרות המפעל הציוני, והפכו את המחול לאמצעי בעל משמעות לאומית. דרך הריקוד ביקשו לברוא ״גוף ציוני חדש״, בהתאם לאידיאל ״יהדות השרירים״ של נורדאו, המתנתק מהדימוי החלש של היהודי הגלותי.

המחול הפך אפוא לכלי חברתי־תרבותי המעצב תודעה וזהות, למשל דרך החריגה מגבולות הבמה: הקהל הוזמן להשתתף, הקהילה נטלה חלק פעיל, ובעזרת מסכתות חג עיבדו והפיצו את הנרטיב הלאומי. ריקודי המעגלים ביטלו את ההפרדה בין צופה לרקדן, ואפשרו חוויה גופנית משותפת שבאמצעותה התגבשו דמיון קולקטיבי וזהות פוליטית לאומית.

לאחר מכן נערכו עוד כשלושה כנסים בלבד: השלישי נערך בשנת 1951, בהשתתפות כ־800 רקדנים ובפני 50 אלף צופים. הכנס נפתח במסכת "קיבוץ גלויות" מאת חיים גורי וכלל מסכת נוספת מאת נתן אלתרמן. הכנס הרביעי התקיים ב־1958, לציוּן עשור למדינה הצעירה, ואילו האחרון ב־1968. לימים שימש הכנס כהשראה לייסוד פסטיבל המחולות בכרמיאל, המתקיים עד היום.

לקריאה נוספת:

ליאורה בינג היידקר, תנועה לאומית: על מחול וציונות: אימהות המחול העברי – מויימאר לארץ ישראל.