"רוצח מכתבה" (Schreibtischtäter) הוא מונח שטבעה הפילוסופית חנה ארנדט בשנות השישים בעקבות הסיקור שלה את משפט אייכמן. ארנדט השתמשה במושג זה כדי לתאר פרופיל מסוים של שותפים לפשעי הנאצים: אותם אנשים שישבו ליד שולחנות כתיבה בתפקידים עורפיים, הרחק משדות הקרב וממחנות המוות, ואף על פי כן תרמו באופן פעיל לתהליכים שאפשרו את ההדרה, העושק והרצח של מיליוני יהודים. בנובמבר 1935, כשנחקקו חוקי נירנברג שמיסדו את האפליה הגזעית כנגד יהודי גרמניה, עוד הייתה ההשמדה רחוקה מלהיות המדיניות הסופית והמוצהרת של המפלגה הנאצית. אולם תקנות אלו הניחו את היסודות למנגנון שיאפשר את שלילת זכויותיהם של היהודים, בידודם ומאוחר יותר דיכויים באמצעים אלימים.

עשרות משפטנים נאצים עמלו על כתיבת חוקי נירנברג במטרה ליצור קוד ברור, עקבי ומקיף שימסד את החזון הגזעי הנאצי מבחינה חוקית ומשפטית. אחד מהם היה ברנרד לזנר (Lösener), עורך דין במשרד הפנים של הרייך. לזנר היה אחד המנסחים העיקריים של חוקי נירנברג, ונחשב ה"מומחה ליהודים". ביוני 1934 נכח לזנר בישיבת בכירים שכינס משרד המשפטים הנאצי. הנושא: החקיקה הגזעית האמריקאית. אמנם המשטר הנאצי היה המשטר הקיצוני ביותר שידע העולם ביישום השקפת עולמו הגזענית, אולם המסגרת החוקית שבה פעל לא נבראה יש מאין. מחקרים מן העשורים האחרונים, שהמקיף והבולט מביניהם הוא ספרו של ג'יימס וויטמן (Whitman) מ־2017 – Hitler's American Model, מדגימים את הקשר ההדוק בין החקיקה הגזעית האמריקאית לניסוח החוקים הגרמניים. הנאצים ביקשו לא רק לדכא מיעוט שנוא, אלא לקדם חקיקה שתמסד את ההגמוניה הארית ואת ההפרדה הגזעית ותהפוך את  יהודי גרמניה לאזרחים סוג ב'. למטרה זו למדו המשפטנים את החקיקה שהסדירה את עקרונות הגדרת הגזע וההפרדה הגזעית במדינות אמריקה השונות, ושאבו ממנה השראה ואף ניסוחים ספציפיים. כך למשל, הגדרתם של אנשים בעלי רקע מעורב בחוקי נירנברג דומה להגדרה המופיעה בחוק נגד נישואי תערובת שהיה נהוג במדינת אורגון.

ב־1936 פרסם לזנר יחד עם עמיתו מהמחלקה לחקר גנאולוגי גזעי (Reichsstelle für Sippenforschung), המשפטן פרידריך אוגוסט קנוסט (Knost) את Die Nürnberger Gesetze, מדריך כיס קצר המבאר ומפרש את החוקים החדשים. הספר כלל בין השאר את נוסח החוקים, את מדיניות האוכלוסין הנאצית, פרשנות על "הסוגייה היהודית" ואף טפסים לשימוש מעסיקים, עובדים ואזרחים מן השורה שנתבקשו לספק פרטים על מוצאם הגזעי. המדריך של קנוסט ולזנר הוא דוגמה לסוגה ספרותית של כתיבה מקצועית פופולרית (Volksaufklärung – "נאורות עממית"), שמטרותיה היו העשרה והנגשת מידע לציבור הרחב. סוגה זו הייתה פופולרית עוד טרם עליית המפלגה הנאצית, אך בידיה היא נעשתה כלי חשוב להפצת מדיניות ממשלתית, אידיאולוגיה ותעמולה. המדריך זכה להצלחה רבה ונדפס בחמש מהדורות נוספות, שהאחרונה מביניהן ראתה אור ב־1942.

עותק אחד מהמהדורה הראשונה של המדריך נמצא בספריית מכון ליאו בק בירושלים. בהיעדר סימני בעלות (provenance), קשה להתחקות אחר קורותיו, אולם ככל הנראה הוא הגיע מהספרייה של יהודי או יהודייה. ניתן לחשוב על מספר סיבות שיהודים יחזיקו ברשותם ספר שכזה. ראשית, המדריך סיפק סקירה רחבה של ההגבלות החדשות שחלו על היהודים בכל תחומי חייהם. היכרות מעמיקה עם החוק ועם פרשנותו הייתה עשויה לסייע בניסיון להתמודד עם הרשויות, או לכל הפחות לעזור בהבנת השינוי המהותי במעמד היהודים, שלמעשה לא נחשבו עוד אזרחים שווי זכויות כי אם "נתינים של הרייך". כמו כן, היו שביקשו לברר ולהסדיר את רישומם כבני תערובת, שמעמדם החוקי כלל הקלות מסוימות ביחס למי שהוגדרו יהודים "מלאים".

המדריך הוא עדות דוממת לתקופה גורלית ומטלטלת עבור יהדות גרמניה ואירופה. בניסוחיו הקרים הוא פורש תפישת עולם גזעית היררכית, ופורט אותה לחוקים ולכללים מעשיים שהבדילו את היהודים מהחברה הגרמנית ומהמדינה הגרמנית, ואפשרו את שלילת זכויותיהם וחירויותיהם האזרחיות. חוקי נירנברג היו אבן דרך חשובה בתהליך הנורמליזציה של יחס מפלה ואלים כלפי היהודים הגרמנים. הם יצרו הבחנה ברורה בין האזרח הגרמני ללא־אזרח היהודי, הנתין שנאסר עליו להזדהות עם המדינה שחי וגדל בה.

הדרך מהחוק הקר להשמדת יהדות אירופה הייתה ארוכה, ובשנת 1935 איש לא חזה את סופה. ובכל זאת, אי אפשר התעלם מעבודתם המאומצת של לזנר ודומיו, שהרחיקו עד מעבר לים כדי למצוא דוגמה למדינה הגזעית והגזענית שביקשו לכונן, ועשו לילות כימים כדי ליצור את התנאים להדרה ולדיכוי של קבוצה אתנית ודתית שלמה באצטלה חוקית מהוגנת.

הדיון בשותפותם של "רוצחי המכתבה" בפשעי הנאצים רלוונטי במיוחד בהקשרו של לזנר, שנותר דמות שנויה במחלוקת. למרות עבודתו העיד לזנר במשפטי נירנברג, וטען מאוחר יותר שניסוחיו הצילו מאות אלפי יהודים "בני תערובת" מגורל אכזר. פרידריך קנוסט אף "נוקה מאשמה" במסגרת תהליך הדה־נאציפיקציה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, וכיהן במספר משרות ציבוריות. נוכח אמירותיהם המאוחרות של לזנר וקנוסט משמש הספר עדות לנקודת זמן שבה שניהם היו מעורים במדינה הנאצית, ונלהבים מספיק כדי ליצור תוכן שיפיץ את בשורת האידיאולוגיה הגזעית הנאצית לאנשים הפשוטים שמחוץ לכותלי הרייכסטאג ומשרד המשפטים.

לקריאה נוספת

חוקי נירנברג – הסבר קצר מאת יד ושם

Bill Ezzell, “Laws of Racial Identification and Racial Purity in Nazi Germany and the United States: Did Jim Crow Write the Laws That Spawned the Holocaust, " Southern University Law Review 30, no. 1 (2002): 1-14.

Mary L. Dudziak, “The Outcome of Influence: Hitler’s American Model and Transnational Legal History,” Michigan Law Review 117, no. 6 (2019): 1179-1194.

David Luban, “Complicity and Lesser Evils: A Tale of Two Lawyers,” The Georgetown Journal of Legal Ethics 34, no. 3 (2021): 613-664.