לאחר החתימה על הסכם השילומים בספטמבר 1952 שאפה ממשלת גרמניה המערבית לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. היא ראתה בהסכם השילומים שלב ראשון בהתקרבות בין שתי המדינות. מנגד, מדינת ישראל עדיין הייתה מצולקת מהתנגדות הציבור למשא ומתן ישיר מול גרמניה בהקשר של ההסכם. ראש הממשלה דוד בן-גוריון דחה בהחלטיות את הגישושים מצד גרמניה המערבית. "עדיין לא הבשילה השעה", עמד על דעתו.

בשנת 1955 התהפכו היוצרות. במאי של אותה שנה זכתה גרמניה המערבית לריבונות מלאה. מעמדה בעולם – כלכלית ומדינית – הלך והתחזק, וכעת היא סירבה לניסיונות הישראליים לכונן יחסים דיפלומטיים. היוצרות התהפכו גם בשל חששה של מערב גרמניה כי חתימה על הסכם יחסים דיפלומטיים עם ישראל יקרב את מדינות ערב למזרח גרמניה, ובכך יצטננו הקשרים המדיניים והכלכליים עם מדינות אלו.

האכזבה של מדינת ישראל הייתה גדולה, ובדרכים שונות היא ניסתה לקרב את גרמניה המערבית להחלטה לכונן עימה יחסים דיפלומטיים. במשך כעשור התמידה גרמניה המערבית בסירובה, אך לאורך תקופה זו עשתה כמה וכמה מחוות של רצון טוב עבור ישראל כדי להבהיר לה את מידת אחריותה כלפיה.

זירה אחת של מחוות אלו הייתה הזירה הצבאית. כבר בשנים 1955–1956 סיפקה גרמניה המערבית לישראל שתי סירות משמר חופים כאות לרצון טוב. בתחילת 1956 ביקשה גרמניה להצטייד בתתי-מקלע חדשים. צבא גרמניה קיבל הצעות ממדינות רבות, בהן צרפת, איטליה ובריטניה. אל קו הסיום הגיעו ההצעה הישראלית לתת-המקלע עוזי וההצעה השוודית לתת-המקלע קרל גוסטב. למשרד ההגנה של גרמניה, שבראשו עמד בעת ההיא פרנץ יוזף שטראוס, סיפקו הישראלים כמה כלים לבדיקה. בן-גוריון אף אישר ביוני 1957 למשלחת של מומחים גרמנים להגיע למפעלי התעשייה הצבאית לבחינה נוספת של העוזי.

עבור מדינת ישראל הייתה העסקה חיונית כדי להצטייד בחומרי גלם או בכלי נשק, כיוון שהסכם השילומים לא אִפשר ייבוא של חומרי גלם שיוכלו לשמש לשוק הצבאי. נוסף על כך, מצבה של התעשייה הצבאית היה בכי רע בעת ההיא. היקף ההזמנות המצומצם הכריח אותה להפחית את פעילותה לשלושה ימים בשבוע, וראשיה לחצו על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול ככל יכולתם לקידום העסקה מול גרמניה. עסקה זו הייתה חלק משאיפת ישראל לעסקה תלת-שלבית, שתכלול – מלבד מכירת תתי-המקלע מסוג עוזי – גם מכירה של רימונים ושל אבקת שרפה לכדורים.

בסוף 1957 נסעו לגרמניה מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס וחיים לסקוב, שעמד להתמנות לרמטכ"ל, ושם הם פגשו את שטראוס. אומנם הפגישה הלבבית הסתיימה ללא החלטה, אך בעקבותיה הגיע שטראוס לכמה ביקורים בישראל. בינתיים זכתה חברת סולתם (העוסקת בייצור ובפיתוח של מערכות סיוע ארטילרי) במכרז למכירת פצצות מרגמה לצבא גרמניה.

במרץ 1959 החליטה גרמניה המערבית על רכישת 35 אלף תתי-מקלע מסוג עוזי. חודשיים לאחר מכן כבר הועברו לידיה 10,000 כלים. הצורך בשמירת חשאיותה של העסקה היה ברור לשני הצדדים, אך ביוני 1959 דיווח השבועון הגרמני דר שפיגל על עסקת הנשק, והחשאיות שהייתה נחוצה להשלמת העסקה נפרצה כעת לעין כול. הפרסום גרר סערה פוליטית וציבורית גדולה בישראל, גם בקרב מפלגות הקואליציה. אחדות העבודה ומפ"ם הביעו הסתייגות נחרצת מהעסקה אף שהיו חלק מהקואליציה. מפא"י, בראשותו של בן-גוריון, עמדה איתן על דעתה לקידום העסקה ועל חשיבותה לביטחון ולכלכלה של מדינת ישראל.

ב-29 ביוני 1959 התכנסה הכנסת לדיון על הצבעת אי-אמון שהגישה המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בעקבות חשיפת העסקה. חברי הכנסת שהתנגדו לעסקה נאמו נאומים שבהם בחרו להדגיש כי גרמניה אינה אחרת, כי זו אותה מדינה שטבחה בעם היהודי, שעסקה כזו היא כטיהור גרמניה מאחריותה לפשע וכי לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תספק נשק לחיילים גרמנים אחרי מה שחיילים אלה עוללו לעם היהודי.

מנחם בגין נאם נאום חריף מעל בימת הכנסת:

אל תטעו לחשוב, רבותיי, שזו הפעם הראשונה שיהודים נותנים נשק בידי גרמנים. במשך שנים רבות יהודים יצרו נשק בשביל הגרמנים: ­תתי-מקלעים, פגזים, תחמושת – כל כלי הרג ורצח. אך אחינו האומללים ההם לא יכלו אחרת. עד יומם האחרון אולצו לייצר נשק בשביל הגרמנים, כדי בו לרצוח בני עמים אחרים, כדי בו להשמיד את עצמם. איזה חלום בלהות? שוב יהודים מייצרים נשק בשביל הגרמנים. אבל הפעם הם בני­ חורין, איש אינו מאלץ אותם לעשות זאת. הפעם הם אינם מובלים לשום בית ­חרושת. הפעם הם חיים על אדמת מולדתם, והם, מרצונם החופשי, חזרו לייצר נשק בשביל הגרמנים.

הכנסת הצביעה נגד ביטול העסקה ברוב של 57 קולות לעומת 45 מתנגדים. בכך התאפשר המשך העסקה מול גרמניה המערבית, וזו יצאה אל הפועל. הממשלה השמינית, לעומת זאת, הגיעה אל סופה כשבן-גוריון דרש משרי מפ"ם ואחדות העבודה להתפטר בשל התנגדותם לעסקה. משאלה סירבו התפטר הוא עצמו, ובכך גרם להתפזרות הכנסת. בנובמבר 1959 נערכו בחירות, מפא"י זכתה ב-47 מנדטים, ובן-גוריון הקים את הממשלה התשיעית. ההסכם הכולל עם גרמניה בשנת 1959 הסתכם בכ-10 מיליון לירות ישראליות ותרם לקידומה של תעשיית הנשק הישראלית בישראל ובאירופה. עסקאות אלו נמשכו עד שנת 1964, אז פרץ משבר נוסף שהוביל – סביב עסקת נשק עם גרמניה – לכינון היחסים הדיפלומטיים, אבל על כך ברשומה אחרת.

לקריאה נוספת:

שי חזקני, קלון או הכרח בל יגונה? עסקת הנשק הישראלית–הגרמנית הראשונה, זמנים: רבעון להיסטוריה, 102: 102–111, 2008.

רוני שטאובר, דיפלומטיה בצל הזיכרון: ישראל וגרמניה המערבית, 1953–1965, מרכז זלמן שזר, יד ושם, 2022.