השבוע לפני 88 שנים, ב-19 ביולי 1937, נפתחה בברלין התערוכה "אומנות מנוונת". בתערוכה הוצגו יותר מ-650 ציורים, פסלים, הדפסים וספרים. מוצגים אלו הוחרמו ונשדדו מאוספים של 32 מוזיאונים ברחבי גרמניה בשבועות ההכנה לפני פתיחת התערוכה. לדוגמה, ממוזיאונים בגרמניה נלקחו 1,052 יצירות של אמיל נולדה, 639 יצירות של ארנסט קירכנר, 509 יצירות של מקס בקמן ו-285 יצירות של ג'רג' גרוס, סך הכול 16,000 יצירות – של גרמנים ולא גרמנים.

המושג ניוון בכללותו היה פועל יוצא למאבק בתהליכי המודרניזציה המואצים שעברה גרמניה לאורך המאה ה-19 וביתר שאת בתקופה שבה התפתחה גרמניה מבחינה תרבותית בתקופת רפובליקת ויימאר. האומנות הקלסית והאומנות הרומית היו מקור להשראה לנאצים, והאומנות המודרנית נתפסה כאלימות אסטית של היהודים כנגד הגרמנים. האומנות המודרנית "המנוונת" נתפסה כמי שמביאה איתה ניוון מוסרי וחברתי.

עם עליית הנאצים לשלטון נחקק בגרמניה "החוק להשבת הפקידות הגרמנית על כנה", שבמסגרתו פוטרו כבר באפריל 1933 יותר מעשרים מנהלים ואוצרים לא ארים ממוסדות ממלכתיים שונים. הנאצים ביקשו ליצור שאט נפש כלפי האומנות המודרנית בקרב הציבור, ולכן יצירות האומנות בתערוכה נתלו בצפיפות רבה זו ליד זו, וכל זה כדי לייצר תחושה של עומס, של דחק ושל קושי להכיל את מה שרואות העיניים. אך לא רק הצפיפות ננקטה כניסיון להמאיס את האומנות שנחשבה מודרנית. ליד היצירות נתלו או רוססו כתובות שכל מטרתן הייתה לשקף לבאי התערוכה את הרגש הצפוי מהם. כתובות כמו "שרלטנים"; "נקודת מבט של חולי רוח"; "פגיעה בנשיות הגרמנית"; "משולם על ידי משלם המיסים הגרמני מהמעמד העובד"; "דמיון יהודי חולני"; "חולי רוח מסתכלים בטבע" – כל אלו ואחרות ליוו את היצירות. החדרים בתערוכה סודרו על פי נושאים, כגון "אומנות יהודית"; "הלעג לדת"; "השפלת נשים". באמצעות הנושאים הללו הובהר לציבור הגרמני מהי אומנות "בלתי גרמנית". בתערוכה "אומנות מנוונת" נכללו 112 אומנים, מהם שישה בלבד היו יהודים. אבל כל מי שנתפס כאומן מודרני הוצג כמי שמעוות את הצורה הטבעית או כאומן חסר כישרון ובטלן. בין האומנים שהוצגו בתערוכה כמי שמזהמים את התרבות הגרמנית היו – מלבד בקמן, נולדה, קירכנר וגרוס – גם אוטו דיקס, אוסקר קוקושקה, וסילי קנדינסקי ופאול קלה, וכן אומנים שלא היו שייכים למרחב הדובר גרמנית, כמו מארק שאגאל או אל ליסיצקי.

במקביל לתערוכה זו הוצגה במשכן לאומנות גרמנית, ששכן בצידו השני של הגן, התערוכה "אומנות גרמנית גדולה". לפתיחת התערוכה הגיעו גבלס, גרינג והיטלר בכבודם ובעצמם. היטלר נהנה במיוחד מצפייה בדיוקן שלו עוטה שריון, רכוב על סוס ובידו דגל צלב הקרס מתנופף ברוח, ציור של הצייר הוברט לנציגר. מלבד ציור זה הוצגו בתערוכה פרשנויות מודרניות של ציורים קלסיים, כמו דוד למיכאלנג'לו. מאות אלפי גרמנים צפו בתערוכה זו של האומנות הגרמנית הגדולה, אולם מספר זה היה רק כחמישית מאלה שהגיעו לצפות בתערוכה של ה"אומנות המנוונת". כשלושה מיליון מבקרים צפו בתערוכה שהוצגה ב-13 ערים בגרמניה ובאוסטריה, עד שננעלה בשנת 1941.

עם נעילת התערוכה הועברו היצירות של האומנים המוכרים – כמו ואן גוך, פיקאסו ומאטיס – למכירה פומבית בשווייץ. הנאצים התגאו בכך שהם הרוויחו כ-28 אלף דולר ממכירת האומנות המודרנית. יצירות שנחשבו "שוליות" הושמדו בשנת 1939, בהן אלף תמונות שמן וכ-4,000 ציורים והדפסות. כמה סוחרי אומנות קיבלו רשות מהמשטר הנאצי למכור יצירות ללא ארים ומחוץ לגרמניה.

היצירות שנמכרו מחוץ לגרמניה הושמדו או נעלמו. הן יוצרות פערים במחקר האומנות המודרנית. חסר זה אינו מתמלא, שכן תקופה שלמה של יצירות אינן מתועדות ואינן נחקרות. ההחרמה וההעלמה של נכסי תרבות החלה בתקופה הנאצית עוד מראשיתה. כידוע, כבר במאי 1933 החרימו הנאצים ספרים שנחשדו כמודרניים וכלא הולמים את האידיאולוגיה הנאצית, ומאות אלפים מהם הועלו באש. מלבד ספרים אלו הוחרמו גם מאות אלפי ספרים מספריות יהודיות וכן סרטים ויצירות מוזיקליות. גם במקרים אלו על חלק גדול אין אנו יודעים כמעט דבר.