יוסף (אוֹסיפּ) קְלרווין – מסעו של אדריכל מברלין לירושלים

מאת ז'קלין אֶנַר, אוצרת התערוכה

מיזם קְלרווין נולד כתוצאה מצירוף נסיבות מקרי. בקיץ 2018 עברתי מפריז לברלין. את הדירה בכיכר הוֹהֶנצוֹלֶרְן מצאתי באינטרנט; היא הייתה בגודל המתאים בשבילי והייתה לה מרפסת הפונה לחצר, לצד אחורי של כנסייה – זו שכל שוחר אדריכלות מכיר כ״יצירת מופת של אקספרסיוניזם הלבֵנים (Brick Expressionism) הגרמני״. לאחר כמה חודשים נכחתי בקונצרט בכנסייה (NoonSong). בדרכי אל המושב שלי הבחנתי בלוח תצוגה קטן, שבו נכתב כי אדם בשם אוֹסיפּ קלרווין הוא שתכנן את מבנה הכנסייה בשנת 1928 ואת משכן הכנסת בשנת 1957. כעבור זמן מה הזמינו אותי מארגני הקונצרט להצטרף להנהלת הקרן המנהלת את המיזם – גוף מייעץ שחברים בו בעיקר מוזיקאים, תיאולוגים ומשפטנים. אני ההיסטוריונית היחידה בשורותיהם.

בישיבה של הנהלת הקרן הצעתי לערוך NoonSong לכבודו של אוֹסיפּ קלרווין, וכולם הסכימו מייד: קונצרט לכבוד האדריכל היהודי שתכנן את הכנסייה הפרוטסטנטית שבכיכר הוֹהֶנצוֹלֶרְן – ולמה לא לקיים גם תערוכה קטנה נוסף על כך? זה היה בספטמבר 2022. כולם הניחו שאני, ההיסטוריונית, אוכל לאסוף בקלות יחסית את התמונות והמידע הנחוצים לתערוכה.

זהו הרקע למיזם קלרווין. לא היה לו מניע חיצוני מיוחד – לא יום הולדת, לא יום זיכרון, לא שנת יובל ולא סיבה רשמית אחרת.

ואז נמצאתי במבוכה – שכן כמעט לא ידעתי דבר על קְלרווין. ולא הייתי היחידה: בשיטוטיי באינטרנט מצאתי שלושה דפי ויקיפדיה, שאינם מדויקים ואף סותרים זה את זה, המתבססים על שני ערכים ישנים בלקסיקון מאת מירה ורהַפטיג, חוקרת אדריכלות ישראלית־גרמנייה. וזהו. לא ביוגרפיה, לא תערוכה, לא עיסוק מקיף ביצירתו – לא בגרמניה ולא בישראל.

ההצעה שלי לקיים קונצרט לכבודו הייתה יריית הפתיחה לשלוש שנים של מחקר ושל שיתוף פעולה ישראלי–גרמני פנטסטי. בסוף התקופה נוצרה התערוכה ולצידה קטלוג הנגיש גם לקהל הרחב. כמאה חוקרים, ארכיונאים, אדריכלים, גרפיקאים, מתרגמים ואנשי מקצוע נוספים השתתפו בפרויקט בדרגות מעורבות שונות.

קְלרווין נולד ב־1893 בוורשה. בשנת 1905 ברחה משפחתו למדינת המחוז הגרמנית הֶסֶן. קְלרווין למד אדריכלות, ואחד ממוריו היה האדריכל הנודע הַנְס פֶּלציג בברלין. החל משנת 1926 עבד שבע שנים בתפקיד אדריכל ראשי אצל פְריץ הֶגֶר, שהיה מפורסם בזמנו בעולם כולו באדריכלות הלבֵנים האקספרסיוניסטית שלו. בשנת 1933 היגר קְלרווין לחיפה בעזרתו של הגר. עשר השנים הראשונות במולדת החדשה היו רצופות תהפוכות – תקופות של אבטלה לצד תעסוקה בשכר נמוך במחלקת עבודות ציבוריות של המנדט הבריטי (PWD). החל מ־1944 זכה קלרווין להצלחה הולכת וגוברת כמתכנן ערים וכאדריכל עצמאי. בשנת 1957 זכה במקום הראשון בתחרות לתכנון משכן הכנסת. הוא נפטר בירושלים בשנת 1970.

המועד המתוכנן לתחילתו של מחקר מעמיק יותר בישראל – שם שמור חלק ניכר מעיזבונו של קְלרווין בארכיון הציוני ואצל צאצאיו – היה תשעה באוקטובר 2023. מתקפת חמאס העמידה את קיומו של המיזם בספק, אך דרכי שיתוף הפעולה הדיגיטליות נעשו לדבר שבשגרה והמשכנו בעבודה גם בעת המלחמה.

את נסיעות המחקר השלמתי בפברואר 2024 ובמרץ 2025. בינתיים כבר הפכה חוקרת האדריכלות הישראלית סיגל דוידי לדמות מפתח במיזם בזכות מעורבותה העצימה ותרומתה הרבה. ברוחב לב היא שיתפה בידע ובקשרים. פעמים רבות דנו בהיבטים שונים של המיזם וליטשנו אותם – לעיתים גם עם עמיתהּ מברלין יוֹהָנֶס קְראמֶר.

מוסדות ואנשים פרטיים רבים סייעו לנו בעזרה ובנדיבות שלא יסולאו בפז, בהם גיא ג׳מו, ראש מדור​ מפות ואוספים גרפיים בארכיון הציוני, שבו מאוחסנים שני מטרים וחצי של מסמכים מעיזבונו של קלרווין. צאצאיו של קְלרווין – ארבעה נכדים ביולוגיים החיים בצרפת ובספרד, ושני נכדים נוספים החיים בישראל, שהצטרפו למשפחה דרך נישואיו השניים – העניקו לנו בפתיחות רבה וברוחב לב גישה חופשית לעשרות ארגזי קרטון ובהם מכתבים אישיים ומקצועיים, גלויות, יומנים, אלבומי תמונות, שרטוטים אדריכליים ופנקסי חשבונות.

שבעה כותבים מישראל ושניים מגרמניה תרמו מאמרים לקטלוג התערוכה – עבודה חלוצית של ממש. בסיועם הצלחנו לעצב את מרכיבי התערוכה, שנפתחה ב־19 ביוני 2025 בכנסייה שתכנן קלרווין בכיכר הוֹהֶנצוֹלֶרְן בברלין. הכנסייה משמשת כאן הן אכסניה לתערוכה והן מוצג מרהיב בפני עצמו.

התערוכה מחולקת לכמה חטיבות. אזור הכניסה מציג את חייו וגורלו של קְלרווין: מוצאו, הכשרתו, דרכו הקשה להצלחה וחייו הפרטיים. על הקירות הצדדיים של הכנסייה מוצגת יצירתו המרשימה של קלרווין. זו מחולקת לשישה תחומים, המעניקים מבט כולל על מאפייני יצירתו והבנה ראשונית של הבנייה בארץ ישראל בתקופת המנדט ובראשית המדינה: בתי מגורים, בתי חולים, תחנות רכבת, מבני מנהלה, מתקני תעשייה ומבנים ייצוגיים. השרטוטים המקוריים של התוכנית שזיכתה את קלרווין בפרס הראשון לתכנון משכן הכנסת אבדו, אך לצורך התערוכה שוחזרה התוכנית הזוכה לפרטי פרטים.

האמן החזותי הבין־לאומי אלי סינגלובסקי יצר בשנים 2024–2025, במיוחד לתערוכה, עשר פורטרטים אדריכליים של מבנים מרכזיים שתכנן קְלרווין. הפורטרטים מעשירים את התערוכה בצילומים עכשוויים של המבנים.

כולנו עבדנו במיזם קלרווין במסירות עמוקה ובחדוות עשייה. המוזאון הפעיל לפשיזם ולהתנגדות בברלין (Aktive Museum) קיבל עליו את תפקיד ארגון המיזם. לשמחתנו הרבה הצלחנו לגייס למיזם שורה של תורמים – כולם מן המגזר הפרטי: קרן הֶרמַן רֵימְצְטְסְמָה, קרן ארנסט פון סימנס לאמנות, קרן ״צייט״ בּוּצֶריוּס, Artis Contemporary ניו יורק, קרן אוּרזוּלָה לַחניט־פיקסוֹן וקרן אלפרד טֶפְּפֶר. בספטמבר 2022 הם יצאו עימנו למסע, שאיש לא יכול היה לשער לאן הוא יוביל.

לאחר שתינעל בברלין תעבור התערוכה בסתיו 2025 למוזאון פרטי בהמבורג – בית אֶרְנְסְט בּארלאך (Ernst Barlach Haus). כולנו תקווה שהתערוכה תשמש השראה למחקרים נוספים על קלרווין – ושנוכל להציגה בקרוב גם בישראל.

אתר התערוכה

סרטי הסטודנטים

נהריה – פרויקט של עיר נופש

יוצרים: עומר טויב, מילנה דורנאנו, עומר הולצמן ועדן עידה

בשנת 1933, על רקע ההחרפה במצבם של היהודים בגרמניה, היגרו האדריכל יוסף קלרווין, אשתו אלזה ובנם הצעיר מתי לפלשתינה המנדטורית. אלזה ומתי השתקעו ביישוב קטן וחדש לחוף הים התיכון – נהריה.

נהריה, שייסדו אותה עולים יהודים־גרמנים ("יקים"), נבנתה מתוך שתי שאיפות מרכזיות: להיעשות למוקד חקלאי בר־קיימה בעבור תושביה, ולשמש עיירת נופש תוססת וחדשנית, מוקד משיכה לתיירים, המביאה שגשוג כלכלי.

עבודתו האדריכלית של קלרווין שזורה בחזון העירוני של נהריה המתפתחת. משנות הארבעים, עם תכנון בריכה אולימפית ומסעדת חוף, ועד שנות השישים – אז הקים מרכז מסחרי תוסס וקולנוע מפואר –תרמו המבנים שתכנן לעיצוב דמותה של נהריה כעיר נוף אירופאית בלבנט.

נהריה הלכה שקעה לאורך השנים, וכיום רבים ממבנים אלו עומדים מוזנחים. בסרט הם משמשים עדות שקטה לתהליך זה, שבו נהריה עברה מעיירת קיט קטנה לפרוור גנרי בצפון מדינת ישראל.

הסרט מתחקה על המבנים שתכנן קלרווין, בוחן מה נבנה ומה אבד ברבות השנים, ומנסה להבין כיצד משתקפים בהם חלומותיהם ומציאות חייהם של היקים. כך הוא מבקש לחשוף לא רק את המורשת האדריכלית שהותיר אחריו, אלא גם את שרידי החזון לעיר שעזר לעצב, חזון שנותר זיכרון רחוק.

נשמת התוכנית האדריכלית

יוצרים: ניקיטה בויקו גגן, תמר אנגלמאיר, קתרין קופולוביץ׳, דוד יעקב, זיו רוזנפלד

הסרט הוא דיוקן פיוטי ואינטימי של האדריכל יוסף קלרווין, המתעד כיצד לאחר שהוכרזה זכייתו בתחרות לתכנון משכן הכנסת החדש של ישראל, נסחף לסערת מחלוקות. מה שמתחיל כרגע של ניצחון הופך מהר לזירה של מאבק, ולחצים פוליטיים, התנגשות אידיאולוגיות ויריבויות בין אדריכלים, שוללים ממנו בהדרגה את השליטה על יצירתו שלו.

הסרט מסופר בקול מהורהר, בצורת מכתב שלא נשלח לאשתו האהובה, ומתאר הן את הכאב השקט של אדם הצופה בחלומו ההולך ונמוג והן את תקוותו שלמרות הכול, מורשתו תשרוד.

הר הרצל – אבן בהתהוות

יוצרים: ניר שנהב, מיקה חשין ושירה מילוסלבסקי

בלב ירושלים, על רכס בין שכונות מגורים למונומנטים של קדושה, שוכן הר הרצל, בית הקברות הלאומי של ישראל. ההר, שהוקם על שמו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, תוכנן לשמש אתר קבורה וזיכרון להוגה רעיון הישראליות. האדריכל יוסף קלרווין, שזכה בשנת 1951 בתחרות על תכנונו של ההר, הציע שמלבד מצבת הזיכרון תיבנה גם רחבת טקסים גדולה, ייסללו שבילים ויטופח בו טבע מתוך חיבור אל הטופוגרפיה והזהות המקומית.

בתכנון המקורי של קבר הרצל הגה קלרווין כיפה מונומנטלית, גדולה וייצוגית, רעיון שלקח מהשפה האירופאית ומהמדינה שממנה הגיע – גרמניה. אלו היו שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, וקולות רבים התנגדו לתוכנית הזו בטענה כי יש לשמור על שפה נקייה, צנועה וזולה. ההתנגדויות מטעמים אדריכליים, אידיאולוגיים ופוליטיים הובילו לגניזת התוכנית. תחתיה נבנתה מצבה שחורה, פשוטה וצנועה, המשקפת את המתח בין הרצון להאדרה ובין ערכים של שוויון ופשטות.

לאחר העברת עצמותיו של הרצל מוינה אל ירושלים וכינונו של הטקס הממלכתי, נעשה ההר לבית הקברות הלאומי. כל מלחמה וכל מבצע מוסיפים בו חלקות קבר חדשות, ופני ההר אינן מפסיקות להשתנות.

כיום הר הרצל הוא מוקד משיכה לקבוצות מטיילים, חיילים, תלמידים ועוד. תיירות השכול מתקיימת לצד הקברים הטריים. באותו המקום חוגגים את עצמאותה של המדינה ומבכים את המחירים שזו גבתה ועודנה גובה. החוויה בהר סוריאליסטית: סיורים לימודיים, קיוסק שמוכר ממתקים ושלטים צבעוניים שמובילים אל חלקות קבר. החיים והמוות מתקיימים זה לצד זה. כמו פני השטח של ההר, שלנצח משתנים, כך גם המשמעויות של ההר בתודעתם של הישראלים הולכות ומסתבכות עם כל מלחמה שעוברת. הסרט נע בין מוקד הזיכרון שסביבו התהווה ההר, קבר הרצל, ובין הקברים החדשים. בדרך ביניהם נחשפת התחזוקה הכרוכה במוות.

הסרט מציע להתבונן בהר הרצל כמרחב מתמשך של תכנון, שהחל בו האדריכל יוסף קלרווין ואין לדעת מי יסיימו, אם בכלל.

פעם היה הדר

יוצרים: אביגיל חדד, ארבל כהן, ים חלפון, נתנאל שמש

בלב הדר הכרמל עומד בית הקרנות, עֵד שקט אך נוכח להיסטוריה של ישראל. המבנה, שתכנן האדריכל הגרמני יוסף קלרווין, נושא עימו את התקוות ואת האכזבות של מדינה בתהליכי שינוי. דרך שיטוט חזותי בין קירותיו המתפוררים ובין קטעי ארכיון מוקרנים, הסרט מתחקה על ההתפתחות של המקום: מהחלום הציוני ועד גלי ההגירה הראשונים ממזרח אירופה, מהפריחה המסחרית והתרבותית ועד הטלטלות הפוליטיות, האלימוּת וחוסר היציבות שהטביעו את חותמן על גורלו. לצד הנרטיב הציוני השולט, הסרט מבקש לחשוף גם קולות שאבדו – קולותיהן של הקהילות שנמחקו מההיסטוריוגרפיה הרשמית או נדחקו לשוליה והתפוגגו. באמצעות דימויים ארכיוניים, זיכרונות מקוטעים והתבוננות בהווה, מציג הסרט את בית הקרנות כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – מרחב שבו שכבות שונות של היסטוריה, תרבות וזהות מתקיימות זו לצד זו, אך גם נאבקות על מקומן. הסרט בוחן את הקשר שבין מבנה אדריכלי לקהילה הסובבת אותו – כיצד מבנה שהיה פעם מרכז חיים קהילתי נעשה עם השנים לאנדרטה, לעדות אילמת, לצל של עיר המשתנה ללא הרף. האם מקום יכול לשמור על משמעותו גם לאחר שנעלמה הקהילה שסביבו? האם ההיסטוריה נוכחת באבן ובבטון או שמא רק בזיכרונותיהם של האנשים שחיו אותה? סיפור זה, המתנדנד בין ריאליזם לפיוט, בוחן את טביעת הרגל שמשאירה ההיסטוריה ואת הדרך שבה השכחה מכסה על אוטופיות שהתנפצו, תוך ניסיון להאיר גם את מה שנותר מחוץ לזיכרון הקיבוצי.

ממגורות | Silo

יוצרים: עידו טחן, משה כהן-גיל, אביגיל פייטן, עינה ברק אטדגי

ממגורות דגון שבנמל חיפה הן שער הכניסה של הדגן לארץ – וגם אחד המבנים המרשימים והסמלים האדריכליים הבולטים של העיר. ספינות משא מגיעות מארצות רחוקות, עוגנות מול הרציף, ופורקות את מטען הדגן אל תוך מערכת עצומה של צינורות, מסועים ומעליות. כמו גוף עצום, המבנה שואב את התבואה, שומר אותה בבטנו ומזרים אותה הלאה – למשאיות ולרכבות, לתחנות קמח ולחם, לכל רחבי הארץ. אך הממגורות משמשות הרבה יותר ממבנה פונקציונלי: הן מונומנט, תזכורת לתקופה שבה היו תעשייה, תכנון לאומי וחזון ציוני שזורים זה בזה.

הסרט מתבונן בממגורות דגון לא רק כאתר תעשייתי אלא כישות חיה – מערכת מורכבת שפועלת יומם ולילה וכמו בולעת ויורקת קצב, זמן, זיכרון וחומר. דרך צילום מוקפד, המשלב שוטים סטטיים רחבים עם תקריבים רגישים לפרטים, הסרט מחפש את הנשמה שמאחורי הברזל: את המגע האנושי עם המכונה, את העייפות שמצטברת על פניהם של העובדים, את הציפורים שמקננות בין פתחי האוורור, ואת האבק שנח על כל משטח – כמעין פָּטִינה של זמן.

המבנה, שהוקם בשנת 1953, נחשב בעת הקמתו לאחד הפתרונות ההנדסיים המתקדמים בארץ – חלק ממערך כולל של אספקת מזון וביטחון תזונתי למדינה בראשיתה. אך כמו התפקיד שלו, כך גם האדריכלות שלו חורגת מהפונקציונלי: הקווים הישרים, הסימטריה הכמעט טקסית, החזרתיות של החלונות והעמודים – כל אלה מעניקים לו נוכחות מונומנטלית, כמעט מקודשת. ברבות הימים המבנה נשחק, והזמן, האבק והבלאי עשו אותו לעדות אילמת של הזנחה.

הסרט מבקש להנכיח את הסתירה הזו – בין הוד אדריכלי לבלאי מצטבר, בין הסדר ההנדסי לקצב האורגני של החיים. הוא אינו מספר סיפור ליניארי, אלא מרכיב דרך סאונד פסיפס של תחושות, כמעט פיוט, העשוי ממתח בין רעשי המכונה האין־סופיים ובין רגעים של שקט: קריאת ציפור, שריקה רחוקה, רחש רוח. כך נבנה עולם כוריאוגרפי שלם של גוף ומכונה, המביא את הצופה למצב של הקשבה – לא זו בלבד למה שנאמר, אלא גם למה שנוכח ומובע ללא מילים.

הסרט על ממגורות דגון אינו רק מתעד מבנה או תהליך תעשייתי, אלא מנסה לצלם את הפואטיקה שבפרקטיקה, את הנשמה שבמכונה, את הבלתי־נראה שבנוף העירוני, זה שאנו נוטים לחלוף על פניו בלי להביט. זהו שיר חזותי למקום שמתקיים בעבר ובהווה בעת ובעונה אחת.

קלרווין – בין חזון למציאות

יוצרים: אמראל רזניק, ישי זית

הסרט עוסק בתכנון המקורי של משכן הכנסת בירושלים. האדריכל יוסף קלרווין זכה בתחרות הארצית בשנת 1957. הוא הציע מבנה מאופק, אך מונומנטלי, ששילב בין סגנון קלאסי לשפה מודרניסטית. בתכנון ניכרת שאיפה לבטא יציבות, שקיפות וצניעות.

למרות זכייתו של קלרווין, תוכניתו עוררה התנגדות מצד קהילת האדריכלים. במהלך השנים צורפו לצוות גם שמעון פובזנר, דב כרמי ורם כרמי, וכן דורה גד, שתכננה את עיצוב הפנים. המבנה עבר שינויים מהותיים, ובחנוכתו בשנת 1966 כבר נראה שונה מאוד מהחזון המקורי.

הסרט מתעד את הבניין הקיים וחושף את הפער בינו ובין התוכנית הראשונית של קלרווין. דרך ראיון עם האדריכל נחום מלצר, שתכנן את תוספת הכנסת בשנות האלפיים, הסרט מעלה שאלות על שימור, שינוי ופרשנות מחודשת של תכנון מקורי. מכאן עולה השאלה: כיצד שומרים על רוח של רעיון אדריכלי גם אם הצרכים משתנים?

הסרט נע בין תיעוד לעמדה אישית, ובוחן כיצד מבנה ציבור משתנה לאורך השנים ומה נותר בו מהרעיון המקורי.

[העריכה על הסרט לא הסתיימה והוא יצורף בהמשך]

תמונה ראשית: נגה קונדה

שעות פתיחה:
שני, חמישי 18:00-16:00
רביעי 13:00-11:00
שבת 15:00-13:00
כל ימי חמישי ב-18:00 מתקיים סיור מודרך בתערוכה (בגרמנית). סיור באנגלית יערך לפי בקשה של קבוצה-
Info@klarwein.org

התערוכה תינעל ב-16.10.2025