גטו טרזין נמצא כשבעים קילומטר צפונית־מערבית לפראג. העיירה הקטנה שעליה השתלטו כוחות הגסטפו ביוני 1940 הפכה למחנה סגור בנובמבר 1941. אל הגטו הועברו ראשית יהודים מבוהמיה וממורביה (צ'כוסלובקיה), ולאחר מכן יהודי מרכז אירופה ומערבהּ ובכללם יהודי גרמניה והרב ליאו בק. עד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30 אלף יהודים, לרבות יעקב אדלשטיין, "זקן היהודים" של המחנה ומנהיג התנועה הציונית בצ'כוסלובקיה. אומנם אישיותו הייתה שנויה במחלוקת, אך הוא עמל רבות כדי להפוך את המחנה לעיר יהודית פעילה ולשמור על צלם התנהלות נורמלית ככל האפשר.

העיירה טרזין אכלסה טרם הכיבוש הנאצי כ־7,000 בני אדם, אך הפכה לגטו צפוף שבו כ־50 אלף גברים, נשים וילדים. התנאים בגטו היו קשים וגבו קורבנות רבים. מתוך 140 אלף היהודים שנשלחו לגטו, שרדו בסוף המלחמה פחות מ־6,000 בלבד. האוכלוסייה שקובצה כללה קשישים רבים, ולכן אהבו הנאצים לכנות את המקום "בית גיל הזהב". חלק מהאוכלוסייה שקובצה בגטו הייתה אוכלוסייה משכילה דוברת גרמנית שהגיעה מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, ולכן נוהלו במקום חיי תרבות עשירים שכללו הצגות תאטרון, ספרייה פעילה, קונצרטים והרצאות רבות שבהן היה שותף פעיל גם הרב ליאו בק.

במחצית השנייה של שנת 1943 נשלחו לגטו טרזין 476 מיהודי דנמרק. אלו היו היהודים שנשארו מאחור לאחר הברחת מעל מ־7,000 יהודי דנמרק. ממשלת דנמרק התעקשה שהצלב האדום יבקר במחנה במטרה לבחון את שלומם של היהודים שם. בנובמבר 1943 סוכם בין אדולף אייכמן, בתפקידו כראש המחלקה לפינויים וליהודים, ובין ורנר בסט, שהיה נציג הרייך בדנמרק, שכל היהודים שגורשו מדנמרק לא יישלחו לאושוויץ ושהצלב האדום יבקר אצלם. עם זאת סוכם כי על הביקור להיערך רק בסביבות אביב 1944 כדי לתת ארכה ראויה להכנות לקראתו.

הנאצים התכוננו לביקור היטב והפכו את טרזין למעין "גטו לדוגמה", את צפיפות האוכלוסין בגטו הם פתרו בכך ששלחו אלפי יהודים לאושוויץ במטרה לדלל את האוכלוסייה. לאחר מכן הם הקימו חנויות ובתי קפה מדומים תוך ניסיון לייצר רושם של חיי יום־יום רגילים ופעילים בגטו. ימים ספורים לפני ביקורה של משלחת הצלב האדום בגטו, ביקור שנקבע בסופו של דבר ל־23 ביוני 1944, הצטוו היהודים לצבוע את הרחובות ואת החדרים. נוסף על כך שוּנה מספר המשתכנים בכל חדר ללא יותר משלושה, דבר שהיה כמובן שונה בתכלית השינוי מהמצב לפני הביקור. ביום הביקור נאלצו היהודים לשתף פעולה עם ההוראות שניתנו להם. פאול אפשטיין, ראש היודנרט, נשא נאום שנכתב בידי האס־אס, וחברי המשלחת צפו באופרה שהוכרחו ילדי הגטו להעלות.

את ארגון הצלב האדום הקים השווייצרי ז'אן אנרי דינן באמצע המאה ה־19. דינן חזה בשדות הקרב של צפון איטליה במלחמות איחוד איטליה מול האוסטרים. הוא ראה את הפצועים הרבים גוססים מבלי שהיה לאל ידו לסייע להם, והציע להקים אגודות של מתנדבים שיהיו בעלי חסינות ושיוכלו להושיט עזרה ולהגן על פצועים, על שבויי מלחמה וכן על אנשי רפואה. ב־1864 התקבלה בז'נווה "אמנת ז'נווה הראשונה" על ידי 12 מדינות שהתחייבו להעניק חסינות לצווים רפואיים תוך סימון אחיד של צוותי הצלה רפואיים, וכך יצא ארגון הצלב האדום לדרך פעילה. סמל הארגון מסמל הן את דגל שווייץ שממנה הוא צמח, והן את הצלב, שהרי על פי המסורת הנוצרית אין לפגוע באנשים ובמבנים הנושאים סמל הזה.

שלושה נציגים של הצלב האדום ביקרו בגטו טרזין. הנאצים הציגו בפניהם את הגטו, שלו הם קראו "בית יהודי לחולים וקשישים". הם ביקרו במקום כשמונה שעות במסלול שנקבע מראש והורשו לדבר רק עם היהודים הדנים, שהרי כאמור הביקור נערך בלחץ שלטונות דנמרק. בדוּח שהעביר מוריס רוסל, נציג הצלב האדום הבין־לאומי, נכתב כי למשלחת ניתן לדבר עם כולם ושהם השתכנעו כי חייהם של היהודים בגטו נוחים ושאין מדובר במחנה מעבר, כלומר שאיש לא גורש מטרזין. בדוח אף נכתב כי התושבים נראו בריאים, לא סבלו מתת תזונה וכי לא נצפו אצלם כינים או חרקים אחרים. עד מהרה נגוזה תקוותם של האסירים שהצבע הטרי והחזות המיופה לא יוליכו שולל את חברי המשלחת. הנתונים בדוח היו מנוגדים למצב בפועל, אך מאמצי הקונגרס היהודי העולמי לערוך מיידית ביקור נוסף העלו חרס. לאחר המלחמה כתב ליאו בק, "נדמה כאילו הם לא רצו לדעת את האמת. […] ההשפעה על המורל שלנו הייתה הרסנית. חשנו נשכחים וזנוחים". זמן לא רב לפני שחרור הגטו הגיעה בכל זאת משלחת נוספת של הצלב האדום לביקור בטרזין. הפעם היה זה הרב ליאו בק שערך עבורם את הסיור. הוא סיפר לאנשי המשלחת, בין השאר, כי ביתן הילדים שהוצג בביקור הקודם כפעיל ושוקק חיים, מעולם לא היה בשימוש.

הניסיון הנאצי להסוות את התפקיד האמיתי של הגטו לא תם בביקור הצלב האדום. הנאצים גם הפיקו סרט על הגטו ובו סצנות המראות טבילה של היהודים בנהר הסמוך – פעולה שהיהודים לא הורשו בה מלבד בשעת הצילום – וכן קטע שבו הרב ליאו בק מאזין להרצאה שניתנה בגטו. הסרט מעולם לא הוקרן.