הפרעה אחנתון (משמאל) עם המלכה נפרטיטי וילדיהם תחת קרני אל השמש אתון.
הפרעה אחנתון (משמאל) עם המלכה נפרטיטי וילדיהם תחת קרני אל השמש אתון. מצרים, אמצע המאה ה-14 לפני הספירה; כיום ב-Neues Museum, ברלין.

יהודי, גנב תרבות

בצל המלחמה הנוכחית, טיעונים אנטישמיים נושנים צפים ושבים בשיח הבין־לאומי: האשמות בשליטה בכלי התקשורת, בבצע כסף או במראה חיצוני – כל הדימויים האנטישמיים הישנים נותרו על כנם. בלב תרבות הפוליטיקלי־קורקט וההאשמות בניכוס תרבותי, מעניין לראות כיצד עולה מחדש אותו שיח אנטישמי על היהודי גנב התרבות, שיח שהיה קיים ברחבי אירופה ובגרמניה והגיע לשיאו דווקא בתקופת הנאורות.

במשך מאות רבות רווחה תפיסה שליהודים אין אסתטיקה ואומנות משל עצמם. בשל העובדה שאומנים יהודים לא הורשו כלל לעסוק בציור עד המאה ה־19, נהיה הדבר כמעין הוכחה לאי־יכולתם התרבותית. אך לא רק בשל אותו היעדר אסתטיקה זלזלו בעם היהודי: למרות התרומה התרבותית הבלתי מעורערת של היהדות לעולם המערבי־נוצרי בדמות התנ"ך, ניסו הוגים שונים לשלול את אותו מפעל ספרותי אדיר שבזכותו אנו נחשבים לעם הספר, ולציירו כגנֵבה מעמים אחרים. בכך שאפו לבסס תפיסה שהעם היהודי הוא עם בעל תרבות המושתתת על העתקה, כלומר עם שאין לו תרבות אותנטית. 

דמויותיהן של אקלזיה וסינגוגה בחזית קתדרלת מץ, צרפת.
הוגים שונים ניסו לשלול את אותו מפעל ספרותי אדיר שבזכותו אנו נחשבים לעם הספר. המוטיב החזותי "אקלזיה וסינגוגיה" מציג את היהדות המושפלת לצד הנצרות המנצחת. סינגוגיה אוחזת בידה את לוחות הברית המטים לנפול, המייצגים את הברית הישנה. סינגוגה ואקלזיה בחזית קתדרלת מץ, צרפת. מקור: "L'église et la synagogue (cathédrale de Metz)" by dalbera is licensed under CC BY 2.0.

לאורך ימי הביניים, עד העת החדשה, נחשבו היהודים באירופה לטפילים כעורים, פראים חסרי תרבות, שלא היו ולא יהיו מסוגלים לייצר ספרות ראויה ובוודאי שלא לפתח דת מונותיאיסטית מתקדמת. ההאשמה המרכזית הייתה כי התרבות היהודית כולה אינה מקורית אלא מושתתת על העמים שבקרבם היא חיה. בקרב הוגים שונים רווחה תיאוריה קונספירטיבית שהתורה היהודית מקורה מכת מצרית, ושממנה קיבל משה אבינו את סודות האמונה. תיאוריה זו התבססה על פסוק בברית החדשה: "משה למד בכל חוכמת המצרים" (מעשי שליחים, ז', 22). הגדיל לפתח תיאוריה זו המשורר הגרמני פרידריך שילר, בחיבורו "שליחותו של משה". שילר קידם תיאוריה מדעית של ממש שטענה כי חוקי התורה הם גנֵבה והעתק של חוקי המצרים. לדבריו, הדת העברית נולדה בלב מסדר כוהנים מצרי שהעביר בעל פה אמונה מונותיאיסטית באל אחד. אותה אמונה נשמרה בסוד, עד שנחשפה על ידי משה והועברה הלאה לבני ישראל. 

את אותה טענה פיתח לימים זיגמונד פרויד, הפסיכואנליטיקן היהודי־אוסטרי. בחיבורו "משה האיש ואמונת היחוד" הוא כתב כך:

אל נא נשכח, כי משה היה לא רק מנהיגם הפוליטי של היהודים שישבו במצרים, אלא גם מחוקקם ומחנכם, כי הוא כפה אותם לקבל דת חדשה, המכונה על שמו עד היום "דת משה". אבל, כלום דבר קטן הוא, שאדם יחיד ייצור דת חדשה? ואם רוצה אדם להשפיע על דת זולתו, כלום לא יהא זה טבעי, שישדלו לקבל את דתו? אין ספק, כי ליהודים שישבו במצרים היתה דת כלשהי. ואם משה, שנתן להם דת חדשה, היה מצרי, קשה לדחות את ההשערה, כי דת חדשה זו היתה דת מצרית.

(פרויד, 1939, בתרגום משה אטינגר)

זיגמונד פרויד, 1926
זיגמונד פרויד, 1926
דיוקנו של פרידריך שילר, 1793
דיוקנו של פרידריך שילר, 1793

לדברי פרויד, משה הנהיג את בני ישראל ברוח דתו המונותאיסטית של הפרעה אחנתון. העם התנגד לדת זו, התקומם כנגד משה והרג אותו באירוע שלימים יצונזר מהתנ"ך. אותה תודעת רצח קולקטיבית יהודית נשמרה בזיכרון המודחק של העם עד שהתפרצה בברית החדשה, שם נהפכה לסיפור על בן האלוהים שנרצח. פרויד זכה לקיתונות של בוז בעקבות פרסום מאמר זה ולטענות שמדובר באוטואנטישמיות, קרי שנאה עצמית יהודית. האשמות אלו קיבלו חיזוק בשל העובדה שפרויד ראה בדת היהודית סוג של הפרעה נפשית הנשענת על רגשי אשמה קדמוניים. פרויד התכחש לדיבור בשפות העברית והיידיש, להדלקת נרות שבת ולאכילה תחת חוקי הכשרות. ועם זאת, הוא נותר גאה בדתו ולא המיר אותה, דבר שעליו שילם באופן אישי. פרויד אף כתב במשפט הפתיחה של הספר, "לשלול מעם את האיש שאותו הוא מהלל כגדול בניו, את זה אין עושים בחיבה או בקלות – בעיקר אם אתה עצמך שייך לעם הזה".

לאחרונה נצפות ברשת ובשיח העולמי האשמות רבות כנגד ישראל חסרת התרבות לכאורה. לתוך מילון הסלנג האינטרנטי "urban dictionary" נוסף הערך "Israeled": פועל המתאר את הפעולה של לקיחת דבר מה שאינו שלך תוך סילוק הבעלים החוקי. אותו פועל נכנס לשימוש הולך וגובר ברשתות החברתיות, בעיקר תחת אלו שמתארים תרבות שגנבה לכאורה ישראל, אך גם תחת פוסטים חסרי כל קשר לסכסוך. אותה האשמה של גנבת קרקעות הפכה לטענה כוללנית השוללת מישראל כל סוג של תרבות, בטענה שאינה קיימת והיא כל כולה גנובה. אותה טענה אנטישמית הפכה לטענה אנטי־ציונית: תרבות יהודית – מותר; תרבות ישראלית – אסור. אם בעבר טענו שאין דבר כזה תרבות יהודית, שהרי היא מושתתת על התרבויות שבקרבן נטמעה האוכלוסייה, כיום מאשימים את מדינת ישראל בדבר זהה. אין מדובר בטענות על ניכוס תרבותי של חומוס ופלאפל במטבח, של צלילים ים־תיכוניים במוזיקה או של סמלים כמו הפרג והצבר באומנות, אלא שלילה תרבותית מוחלטת של עם אחד, בטענה שתרבותו בנויה כולה על גנבה ועל העתקה של תרבות אחרת אשר הוא חי במרחבה. 

לקריאה נוספת:

משה האיש ואמונת היחוד, פרויקט בן־יהודה: https://benyehuda.org/print/18746

איור של עדי אסטרחן

עדי לוי אסטרחן

אני סטודנטית לתואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, ורכזת התוכן של מכון ליאו בק ירושלים. אני מתעניינת בתחומי הטבע, אמנות מודרנית, שירה, שפה ותיאטרון. עולם התרבות בכלל והתרבות היהודית-גרמנית בפרט קרובים לליבי.

אירועים קרובים ותכנים נוספים ממכון ליאו בק ירושלים