דמויותיהם של גבר ואישה יהודיים מן העיר וורמס, העונדים על בגדיהם "טלאי יהודים" צהוב בצורת עיגול. הגבר מחזיק בידיו שק־כסף וצרור של פקעות שום – שני סמלים שליוו את דמות היהודי בדימויים אנטישמיים.
דמויותיהם של גבר ואישה יהודיים מן העיר וורמס, העונדים על בגדיהם "טלאי יהודים" צהוב בצורת עיגול. הגבר מחזיק בידיו שק־כסף וצרור של פקעות שום – שני סמלים שליוו את דמות היהודי בדימויים אנטישמיים. האיורים לקוחים מתוך האנציקלופדיה המאוירת Thesaurus Picturarum, שחיבר המשפטן הגרמני מרקוס צוּם לאם במאה ה־16.

גלגולי הטלאי הצהוב

מה מחבר בין כובע המכשפה המחודד ובין הכיפה? מה הקשר של הצבע הצהוב ליהדות? ומדוע הפך דווקא המגן דוד הצהוב לאות הקלון של היהודים? אותו טלאי ידוע לשמצה הוא רק סמל אחד בשרשרת ארוכה של סימנים מזהים משפילים ליהודים תחת שלטון זר – מוסלמי או נוצרי – עוד מימי הביניים.

סימון יהודים החל כבר במאה השביעית, לאחר פרסום "חוזה עומר", המיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים. חוזה זה אישר לבני דתות אחרות, ובהם היהודים, לחיות תחת המוסלמים כד'ימים – כלומר בני חסות – ולנהל את פולחנם ואת קהילותיהם בתמורה לאיסורים ולתקנות מפלות, שאחת מהן הייתה חיוב סימן מזהה וביגוד נפרד. אומנם הסימנים המזהים היו שונים מעט ממדינה למדינה תחת שלטון האסלאם, אך עיקרון ההפרדה נותר זהה.

בגזֵרות הארון א־רשיד משנת 807 הוחלט כי על היהודים תחת שלטון מוסלמי לחבוש כובעים צהובים מחודדים וחגורות צהובות, דבר שכלל כמובן גם את היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי באירופה – דוגמת ספרד.

המשורר היהודי זיסקינד איש טרימברג (Süßkind von Trimberg), מימין, חובש את "כובע היהודים".
המשורר היהודי זיסקינד איש טרימברג (Süßkind von Trimberg), מימין, חובש את "כובע היהודים". מתוך קודקס מאנסה, המאה ה־14.

אותו כובע מופיע גם באיורים אירופיים מהמאה ה־11, ולפי ההשערות ייתכן שנלבש באזור גרמניה כחלק מהלבוש היהודי המסורתי, ולא כאקט משפיל ומבדיל. בוועידת לטראן הרביעית, ב־1215, הוחלט שעל כל היהודים והמוסלמים להבדיל עצמם מהנוצרים, וחבישת הכובע הייתה חובה על היהודים. האפיפיור פאולוס הרביעי קבע ב־1555 כי כובע זה חייב להיות צהוב ומחודד, כמו הכובע ששימש יהודים תחת שלטון האסלאם. אותו כובע מחודד הפך לאות קלון למלווים בריבית, לעוסקים בכשפים ולפושעים, וייתכן שבשל כך אף התגלגל לצורת כובע המכשפה המחודד שאנו מכירים כיום. בניסיון להפוך את הגזֵרה למצווה, קבעו רבנים שונים שעל המאמין להתפלל רק בכיסוי לראשם והמליצו שיהודים לא יצאו מביתם בראש גלוי. אפשר לראות בכיפה המודרנית ניסיון להפוך את הכובע היהודי לדבר מה שיש להתגאות בו ולחלק אינהרנטי בדת היהודית.

עם זאת, לעיתים הוחלף אותו כובע בסימנים מזהים אחרים, כמו טבעת, סרט או טלאי. הטלאי הצהוב המזהה של יהודים בימי הביניים לא היה זהה לטלאי הנאצי בצורת מגן דוד. צרפת הנהיגה חובת טלאי עגול צהוב, ואילו באנגליה ענדו טלאי בצורת לוחות הברית. בכמה מהמדינות הצטוו היהודים לעטות אותו תמיד, ובאחרות רק לצרכים מיוחדים. יהודי וירצבורג למשל נאלצו לענוד טלאי צהוב בצורת עיגול אם רצו להיכנס לעיר לצורכי מסחר, שאלמלא כן לא הורשו להיכנס. גם מחוץ לאירופה, למשל באיראן, נאלצו היהודים לשאת טלאי צהוב על בגדיהם.

דמויותיהם של גבר ואישה יהודיים מן העיר וורמס, העונדים על בגדיהם "טלאי יהודים" צהוב בצורת עיגול. הגבר מחזיק בידיו שק־כסף וצרור של פקעות שום – שני סמלים שליוו את דמות היהודי בדימויים אנטישמיים.
דמויותיהם של גבר ואישה יהודיים מן העיר וורמס, העונדים על בגדיהם "טלאי יהודים" צהוב בצורת עיגול. הגבר מחזיק בידיו שק־כסף וצרור של פקעות שום – שני סמלים שליוו את דמות היהודי בדימויים אנטישמיים. האיורים לקוחים מתוך האנציקלופדיה המאוירת Thesaurus Picturarum, שחיבר המשפטן הגרמני מרקוס צוּם לאם במאה ה־16.
כתב־יד מאויר המציג את ענישתם של שלושה יהודים אנגלים. היהודים עונדים טלאי בצורת שני לוחות הברית, כפי שחייבם החוק האנגלי משנת 1218.
כתב־יד מאויר המציג את ענישתם של שלושה יהודים אנגלים. היהודים עונדים טלאי בצורת שני לוחות הברית, כפי שחייבם החוק האנגלי משנת 1218. מקור: הספרייה הבריטית, Cotton MS Nero D II, f183v.

הטלאי נגזר בדרך כלל בצורת טבעת עגולה, בגודל משתנה ובמיקום שונה על בד – לפעמים על החזה, לפעמים על הגב – ועל פי ציורים מהמאה ה־12 הייתה טבעת קשורה על המותן. העונשים על אי־ענידת טלאי היו בדרך כלל קנס כספי, מאסר או עונש גופני. גם ילדים צעירים חויבו בעטיית הסימן, אך לעיתים רק החל מגיל מצוות. השימוש בסימנים מזהים ליהודי אירופה הפסיק בהדרגה, והוא נעלם לחלוטין עם תחילת האמנציפציה במאה ה־18. ובכל זאת, פילוסופים ואנשי ציבור נוצרים הציעו להחזיר אותו לשימוש, כמו הפילוסוף הגרמני יעקב פרידריך פריז בחיבורו מהמאה ה־19 "על הסכנה הנשקפת לרווחתו ולאופיו של העם הגרמני מצד היהודים", חיבור שבו הציע לחייב את היהודים לענוד על בגדיהם אות מיוחד, כזה שיבחין אותם מהאוכלוסייה הכללית. חיבור זה היה אחד הגורמים המתסיסים שהובילו לפרעות הפ־הפ האנטישמיות בשנת 1819.

בספרו הנודע של תאודור הרצל "אלטנוילנד" מזכירה אחת הדמויות את הטלאי הצהוב. חברי מסדר הכבוד היהודי בספר סומלו בסרט צהוב אשר "אבותינו האומללים והנאמנים נאלצו לענוד כאות קלון, הפכנו לאות כבוד". אך הרצל עצמו ודאי לא היה מסוגל לדמיין כיצד ישמש סמל זה תחת השלטון הנאצי להבדיל יהודים ולהשפילם, ולא את הזוועות שאליהן הוא יוביל. הטלאי הפך לסמל המציג את פעולותיהם של הנאצים כנגד היהודים כאשר ב־1 באפריל 1933, חודשיים בלבד לאחר שעלתה רשמית המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית לשלטון, הוכרז יום חרם על עסקי יהודים, ומארגניו הורו לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים של טלאי צהוב על רקע שחור. את ההצעה לחייב יהודים בסימן מזהה העלה ריינהרד היידריך לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938. יהודים חויבו ללבוש אותו לראשונה ב־1939 בפולין הכבושה, לפי תקנות מדוקדקות: עליו להיות על הבגד העליון, בצורת מגן דוד, במרכזו המילה "יהודי" – בשפה המקומית, בגופן עתיק ובגודל של עשרה סנטימטר לפחות. במקומות מסוימים חויבו היהודים לענוד על הזרוע גם סרט לבן ועליו מגן דוד, ויהודים שלא ענדו סימנים אלו היו צפויים לקנס, למאסר או להוצאה להורג. בספטמבר 1941 הוכרזה חובת הטלאי הצהוב על כל יהודֵי גרמניה, וגרמניה ניסתה להנהיג חובה זו בקרב שאר הארצות שכבשה.

מעניין לציין שהמגן דוד לא היה עד אז סמל יהודי מובהק כפי שהוא כיום. אומנם יש עדויות לשימוש במגן דוד בעיטור בתי כנסת החל מתקופת בית שני, אך חוקר הקבלה היהודי־גרמני גרשם שלום טען בספרו "מגן דוד, תולדותיו של סמל" כי המגן דוד אינו סמל יהודי ואין הוא נזכר כלל במקורות יהודיים, אלא נספח ליהדות רק במאה ה־19. קהילת יהודי פראג היא שהפכה את המגן דוד לסמל יהודי, כאשר במאה ה־14 בחרו להניף דגל עם סמל זה. מהמאה ה־19 נפוץ הסמל ברחבי אירופה בעיטור בתי הכנסת, וכמה ארגונים יהודיים וציוניים אימצו ושילבו אותו בסמלם.

כרזה בריטית הקוראת ליהודים החיים בארץ־ישראל להתגייס לבריגדה היהודית.
כרזה בריטית הקוראת ליהודים החיים בארץ־ישראל להתגייס לבריגדה היהודית. א"י–פלסטינה, ינואר, 1945. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.
"שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב!". מאמרו של רוברט וולטש בעמוד השער של העיתון היהודי "יידישה רונדשאו", 4 באפריל 1933.
"שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב!". מאמרו של רוברט וולטש בעמוד השער של העיתון היהודי "יידישה רונדשאו", 4 באפריל 1933. מקור: Compact Memory, אוניברסיטת גתה בפרנקפורט.

כהתנגדות לנאצים עוצב מגן דוד צהוב על רקע שני פסי תכלת ופס לבן ביניהם כסמל הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המטרה הייתה להפוך את הטלאי הצהוב למושא גאווה. גם ביישוב העברי ניסו לגייס כספים לסיוע ליהודי אירופה, והסיסמה שאומצה לקמפיין הייתה: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב", משפט שהגה רוברט וולטש לאחר החרם של 1 באפריל, שבו קרא לעוצמה ולסולידריות יהודית, קול בודד בתגובה לחרם הנאצי. לצד סיסמה זו של וולטש צויר עיגול צהוב ועליו הכיתוב "קלון בכבוד נמיר". עשרות אלפי טלאים צהובים חולקו במסגרת המגבית והמשתתפים ענדו אותם כאות כבוד. עיתון "המשקיף" אף פרסם קריאה להוסיף את הטלאי הצהוב לדגל: "אני מציע לקבוע את הטלאי הצהוב בדגלנו, דגל הציונות שנועדה לשחרר ולגאול את העם היהודי ואת האדם היהודי" (8.4.1943). מועדון הספורט מכבי תל אביב, ששיחק עד שנת 1942 בצבעי כחול-לבן, שינה את צבע מדיו לאחר שיוסף מרימוביץ', ראש הקבוצה באותם ימים, הציע להנהלה להחליף את צבעי המדים כפעולת תמיכה ביהודי אירופה שאולצו לענוד את הטלאי הצהוב. ההצעה התקבלה ברוב קולות וההנהלה אף החליטה להדגיש את הסמל של מכבי, את מגן הדוד, בצהוב. כך החלו כל קבוצות מועדון מכבי תל אביב ללבוש צהוב, צבע שהפך עם השנים לסימן ההיכר הבולט ביותר שלהן והעניק להן את הכינוי  ה"צהובים".

זה מאות בשנים שאותו סימן המזהה ומבדיל את היהודים עובר גלגולים רבים – בין יבשות ושלטונות, בין דתות ועמים, בין חגורה לכובע ובין טבעת לטלאי. משמעותו נותרת זהה: השפלה; הבדלה; החרמה. ובכל זאת, יש אשר מנסים לאמץ אותו אלינו, לזכר הזמנים הקשים ביותר בתולדות עמנו, ובכך ליטול את העוקץ מהשימוש בו כאות קלון ולהופכו למקור גאווה.

לקריאה נוספת:

Zion and Raphael E. Aronstein. "The Jews’ Hat" (1948): pp. 33–42

http://www.jstor.org/stable/23545980

 ג' קיש, "הטלאי הצהוב בהיסטוריה", Historia Judaica (1941) IV, pp. 95–144

גרשום שלום, "מגן דוד, תולדותיו של סמל", עמ' 28

המשקיף, 8 באפריל 1943

איור של עדי אסטרחן

עדי לוי אסטרחן

אני סטודנטית לתואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, ורכזת התוכן של מכון ליאו בק ירושלים. אני מתעניינת בתחומי הטבע, אמנות מודרנית, שירה, שפה ותיאטרון. עולם התרבות בכלל והתרבות היהודית-גרמנית בפרט קרובים לליבי.

אירועים קרובים ותכנים נוספים ממכון ליאו בק ירושלים

    • Wednesday, 29/05/2024

    • 19:00

    • מכון ליאו בק, בוסתנאי 33, ירושלים וגם בזום

    השקת גיליון 26.1 של כתב העת חידושים

    הצטרפו אלינו להשקת גיליון 26.1 של כתב העת חידושים

    יו"ר: תומר יהוד
    דברי פתיחה: פרופ' דורון אברהם

    כותבי הגיליון:
    ד"ר עוז בלומן/מיכל יששכר
    רקפת כהן-ענזי/צבי קונשטט

    המשך קריאה
    • Tuesday, 04/06/2024

    • 9:00-19:00

    • מרכז תרבות, משכנות שאננים, ירושלים

    אריך הכפול – בין דרזדן לירושלים – כנס לציון 50 שנה למותו של אריך קסטנר

    מכון ליאו בק ירושלים, ארגון יוצאי מרכז אירופה, מרכז מינרבה להיסטוריה גרמנית ע"ש ריכרד קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים, מכון גתה, החוג לשפה וספרות גרמנית באוניברסיטה העברית מזמינים אתכם לכנס על דמותו ויצירתו של אריך קסטנר: "אריך הכפול — בין דרזדן לירושלים".

    בפאנלים השונים ישתתפו חוקרים ואנשי ספרות רבים, ביניהם יהודה אטלס, מיכאל דק, משה צימרמן, גדעון טיקוצקי, מיכל פלס-אלמגור, שרון גורדון, מיכאל דק, שרון ליבנה, דוד ויצטום, עופר אשכנזי, זהר שביט, אסתר גרדאי, אבנר שפירא ועוד.

    המשך קריאה
    • Wednesday, 05/06/2024

    • 19:00

    • אירוע מקוון

    פגישה אחרונה בסדרה: חרם, נידוי, הרחקה

    יחסי ישראל-גרמניה אחרי שבעה באוקטובר

    ג'רמי יששכרוף (לשעבר שגריר ישראל בגרמניה) ואנטוניה ימין (פרשנית בעיתון בילד הגרמני ושליחת חדשות 12 לגרמניה)

    המשך קריאה
    • Thursday, 20/06/2024

    • 17:00

    • מקוון

    תיעוד בעל פה בזמן מלחמה

    ד"ר רוני מיקל-אריאלי ,הקמת הפורום למובילי יוזמות תיעוד במלחמה

    עדי וייס, עמותת עדן, הצגת פרויקט "נשים מספרות מלחמה"

    המשך קריאה
    • Thursday, 27/06/2024

    • 9:30-18:00

    • מוזיאון "אנו", תל אביב

    הכנס השנתי ללימודים גרמניים: שפה, תרבות, חברה

    מושב כפול ראשון: הגירת ידע ויהודים-גרמנים, משיחיות, יהדות ומשפט
    מושב כפול שני: אוריינטליזם באוריינט: אתנוגרפיה גרמנית-יהודית במרחבים ישנים וחדשים, דיאלוג בין תרבותי בשלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה
    מושב כפול שלישי: מגתה עד לסקר-שילר: ריבוי לשוני ותרבותי בספרות הגרמנית
    מושב כפול רביעי: היסטוריה מוסדית, Sociological Perspectives
    Round Table: German Studies (in Israel) after October 7

    הכניסה חופשית אך נדרשת הרשמה מראש עד לתאריך ה- 23 ביוני 2024

    המשך קריאה