סרטוט ופרטים טכניים של האונייה "דגן"(באדיבות ארכיון צים)
סרטוט ופרטים טכניים של האונייה "דגן"(באדיבות ארכיון צים)

אוניות הסכם שילומים כגשר בין ישראל לגרמניה

כיצד ייתכן ששמונה שנים בלבד מתום מלחמת העולם השנייה והשואה בנו מספנות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה המערבית אוניות עבור צי הסוחר הישראלי? האם האוניות גישרו על התהום שנפערה בין יהודים ובין גרמנים אחרי השואה? בואו לצלול למעמקי ההיסטוריה הדיפלומטית הימית בין גרמניה לישראל.

בשלהי 1953 חתמו נציגי משלחת הקניות – המשלחת הישראלית ששוגרה לגרמניה לביצוע הסכם השילומים – ונציגי מספנת שטיקלן (Stückeln) על הזמנה מספר 833, הלוא היא הזמנת האונייה הראשונה שעתידה הייתה להיבנות עבור ישראל מכספי ההסכם. לפי הסכם השילומים התחייבה גרמניה להעביר לישראל כשלושה מיליארד מארק גרמני בצורת סחורות כפיצוי על קליטת ניצולי השואה בישראל. כ־16 אחוזים מסך כספי השילומים הוקדשו לפיתוח הספנות הישראלית, ובעיקר לחיזוק צי הסוחר הישראלי, על ידי בניית אוניות בגרמניה עבור ישראל. הסיבה להקדשת משאבים כה רבים לתחום זה הייתה נעוצה במפגש אינטרסים כלכלי־פוליטי: בזמן שבישראל היה עניין בפיתוח הסחר הימי לחיזוק כלכלתה של המדינה הצעירה, בגרמניה היה עניין בשיקום תעשיית בניית האוניות – תחום אשר סימל את עוצמתה הלאומית, הצבאית והכלכלית של גרמניה מאז איחד אותה ביסמרק ב־1871, אך פורק על ידי בעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. ב־1951 אפשרה ארצות הברית למספנות הגרמניות לחדש את בניית האוניות ולתכנן את הקמתו מחדש של צי ימי, כחלק מתרומת גרמניה המערבית להגנה על אירופה לנוכח התעצמות המלחמה הקרה.

סרטוט ופרטים טכניים של האונייה "דגן"(באדיבות ארכיון צים)
סרטוט ופרטים טכניים של האונייה "דגן"(באדיבות ארכיון צים)

לאוניית המטען הראשונה שנבנתה בגרמניה עבור ישראל הוענק שם עברי מתחום הצומח והמזון: "דגן". אפשר ששם זה סימל את התרומה הצפויה של השילומים לכלכלת ישראל, ואף טמן בחובו אזכור לסיבה שהניעה את ראש ממשלת ישראל דאז דוד בן־גוריון לתמוך בהסכם שעורר מחלוקת כה קשה בחברה הישראלית. המצב הכלכלי הקשה בארץ והחשש מפני מחסור עתידי במזון בכלל ובחיטה בפרט הניעו אותו לתמוך בהשגת שילומים מגרמניה חרף דרישת הציבור לנתק מוחלט ממי שנתפסה אצלו כיורשת המחולל הנאצי, ולבטח בקבלת פיצוי חומרי ממנו בגין השואה.

בקיץ 1954 הושלם תהליך בניית האונייה והגיעה העת להשקתה בנמל הבית בהמבורג, רגע לפני מסירתה לישראל. אלא שלנוכח התנגדות הציבור בישראל לשילומים ולקשר עם גרמניה, עוררה השקתה של "דגן" ויכוח חריף בירושלים. האם יהודים וגרמנים רשאים לשמוח יחדיו, ומכל המקומות – דווקא בגרמניה? בעוד שמרבית הקולות בישראל צידדו בהפרדה בין שמחה יהודית לשמחה גרמנית, הרי שבנמל המבורג התאספו יחדיו יהודים וגרמנים. את ישראל ייצגו חברי משלחת הקניות ובכירים בחברת הספנות הלאומית – צים. בצד הגרמני נכחו אנשי משרד החוץ של גרמניה, נציגי סנאט העיר־מדינה המבורג ועיתונאים. בהתאם למסורת ימאית עוד מהמאה ה־19, ולפיה בעת השקת הספינה אישה מקומית מנפצת בקבוק אלכוהול על דופן האונייה כסמל למזל ולדרך צלחה ,נקבע כי רעייתו של פרופ' פרנץ ביהם – אחד מראשי המשלחת הגרמנית למשא ומתן על השילומים ותומך אדוק של ישראל – היא שתשיק את האונייה, ולא אישה ישראלית. בשעה ארבע וארבעים אחר הצהריים – בדיוק בשעה המתוכננת – הורדה האונייה למי הים.

הזמנה שקיבל צבי יחיאלי, חבר הנהלת צים, להשקת "דגן" (באדיבות ארכיון צים)
הזמנה שקיבל צבי יחיאלי, חבר הנהלת צים, להשקת "דגן" (באדיבות ארכיון צים)

חודשים אחדים לאחר השקת "דגן" התברר כי הקשרים המסחריים הראשונים בין ישראל וגרמניה ככלל, ובתחום הימי בפרט, היוו מצע להתגבשות רבדים נוספים של יחסים חרף היעדרם של יחסים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות. בניית האוניות במספנות בגרמניה והעברתן לארץ חייבו קשר מתמיד בין שני הצדדים. ליקויים שהתגלו בספינות דרשו את שובן למספנת האֵם לשם תיקונן. יתרה מזאת, עד מהרה גם התגלה הצורך בהכשרת ימאים ישראלים בתפעול האוניות, ועל כן דרשה חברת צים את הזמנתם של אנשי מקצוע ומומחים גרמנים לארץ.

מציאות זו עוררה מבוכה בישראל. כיצד יש להגיב לבקשות לאירוח גרמנים בארץ? כך נוצר מצב אבסורדי: בזמן שהציוד הגרמני התקבל בנמלים ובמפעלים בארץ, הרי שבוניו ומפעיליו לא הורשו להגיע בגלל גרמניותם. הדיפלומטים הישראלים ששירתו במשלחת הקניות בקלן הזהירו את ירושלים כי יהיה קשה להסביר לאורך זמן בבון מדוע גרמנים אינם יכולים להיכנס לישראל, בוודאי אם הם היו בעלי עבר נקי בתקופה הנאצית. בתום דיון בירושלים הוחלט כי כל אימת שיעלה הצורך להזמין מומחים מגרמניה, ייבחן כל מקרה לגופו בוועדת שרים מצומצמת. ואכן, ממחצית 1955 החלו להגיע לארץ מומחים גרמנים לתפעול ציוד השילומים, לא לפני שעברם נבדק בקפידה תחת עיניה הבוחנות של המשלחת הישראלית בקלן.

בשלהי 1955 הניעו אינטרסים מדיניים את ישראל להעמיק את הקשרים עם גרמניה, אולם בראשית 1956 כבר התחוור כי המלחמה הקרה וחלוקת גרמניה בין מזרח למערב תעכב את ההתקרבות בין בון לירושלים. בעת הזאת התגבשה מדיניות החוץ של בון סביב "דוקטרינת הלשטיין", על שם מזכיר המדינה של גרמניה, שדבק ותמך בה. דוקטרינה זו קבעה כי קשירת יחסים בין מדינה שלישית ובין גרמניה המזרחית היא מעשה לא־ידידותי כלפי גרמניה המערבית, מעשה העלול להוביל לניתוק היחסים עם גרמניה המערבית. כך נוצר מצב שבו חששה גרמניה המערבית כי כינון יחסים רשמיים עם ישראל יוביל בתגובה להכרה של מדינות ערב בגרמניה המזרחית, דבר שלפי דוקטרינת הלשטיין היה כופה על בון לנתק את יחסיה עם מדינות ערב. אך בזמן שנבלמה ההתקרבות המדינית בין בון לירושלים, הרי שהשילומים היו אמצעי לשימור המגעים הבילטרליים המוקדמים שכבר נרקמו, וטקסי השקת אוניות השילומים אף היו אמצעי להבניית התקרבות פומבית וסמלית בין המדינות, כפי שבא לידי ביטוי למשל בהשקת אוניית הנוסעים "תאודור הרצל".

ב־1 באוקטובר 1956 התכנסו במספנת "דויטשה וורפט" בהמבורג לטקס מסירת האונייה חברי משלחת הקניות, נציגי ממשלת גרמניה הפדרלית, נציגי ממשלת המבורג וחברי הקהילה היהודית. בטקס נשא דברים ויליאם שולץ, מנהל המספנה. הוא הבליט את המשמעות הכפולה והייחודית של האונייה עבור המספנה. זו הייתה האונייה המאה שנבנתה במספנה מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ואוניית הנוסעים הראשונה שנבנתה בגרמניה לאחר המלחמה. נוסף על כך הוא הדגיש את הזכות שהוענקה למספנה בבניית אוניית הנוסעים שתסייע ליהודים מכל העולם לעלות ארצה. גם עבור פליקס אליעזר שנער, ראש משלחת הקניות, היה טקס השקת האונייה אירוע בעל משמעות. עדות לכך ניתן לאתר בעיזבונו האישי, שבו נשמרו שתי תמונות המתעדות את האירוע: רגע הורדת האונייה אל המים, וכן הרגע שקדם לו – אז עמד בקרבת שולץ ובקרבת אילזה, רעייתו של שנער, שאף התכבדה לשבור את בקבוק האלכוהול על דופן האונייה. דומה כי שמחה יהודית ושמחה גרמנית היו כעת שלובות ומודגשות.

פליקס ואילזה שנער בטקס השקת האונייה "תאודור הרצל" (באדיבות ארכיון מכון ליאו בק ירושלים)
פליקס ואילזה שנער בטקס השקת האונייה "תאודור הרצל" (באדיבות ארכיון מכון ליאו בק ירושלים)

49 ספינות נבנו במספנות גרמניות עבור ישראל מכספי הסכם השילומים. דומה כי גם לאחר הגעת האוניות ארצה וצירופן לצי הסוחר הישראלי, הן לא השילו מעליהן את זיקתן לגרמניה. שייכות כפולה זו מוססה את הנתק בין ישראל לגרמניה וחיזקה את האופן שבו טווה הסכם השילומים את הדרך להתקרבות בין המדינות עד כינון היחסים הדיפלומטיים במאי 1965.

הורדת האונייה "תאודור הרצל" אל מי נמל המבורג (באדיבות ארכיון מכון ליאו בק ירושלים)
הורדת האונייה "תאודור הרצל" אל מי נמל המבורג (באדיבות ארכיון מכון ליאו בק ירושלים)

עירית חן

אני תלמידת דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלי מוקדשת למשלחת הקניות הישראלית שפעלה בקלן למימוש הסכם השילומים משנת 1953 ועד כינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. בנוסף אני המנהלת האקדמית של ארכיון הייקים הפועל במרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה ומשמשת כסגנית עורך כתב העת יקינתון-MB של ארגון יוצאי מרכז אירופה.

אירועים קרובים ותכנים נוספים ממכון ליאו בק ירושלים